נגה באפלה - רבקה כהנא ובת -עמי מלניק

חלפו שנתיים מאז שנפרדו, ובזמן הזה הושמדה כמעט כל יהדות אירופה. ההולנדים חוגגים, תחושת אופוריה אופפ ת את המדינה, אולם הם, שני יהודים שנצלו, עומדים חבוקים בלב ההמון ומועקה מציפה אותם. אל ל בו של בֶנו מתגנב חשש שמא הם היהודים היחידים בארנהם. הם אינם יודעים מי מבני משפחתם שרד, ואין הם יודעים מה יהיה עם "מה יהיה אם היא לא תרצה לבוא אתנו?" תוהה בֶנוֹ בעודם משרכים דרכם לאט אל מחוץ לתחנה, "שמעתי שמועות על מצילים שאינם רוצים להחזיר את הילדים". "מזלנו שהיא גדלה אצל יֶ ט, אתה זה לא יקרה, היא אישה נפלאה", מרגיעה אותו אלס. זמן קצר התגוררו אלס ו בארנהם בבית ידידתם הגברת האן ון - פרניס, לשם הגיעה יֶ ט לביקו ר נושאת בזרועותיה את רבקה. "הנקֶה, את זוכרת את הדודה דייזי?" שואלת יֶ ט, כשרבקה הקטנה מחלקת בשמחה נשיקות ל"דודים". אלס ו מחבקים את בתם ומתפעלים מהחוכמות

רבקה. בֶנוֹ בֶנוֹ

שלה.

מקץ שלושה חודשים, בהיותה בת שנתיים וחצי, באוגוסט 3391 , באו בֶנוֹ אלס ו לאמסטרדם לקחת את רבקה. בדיוק באותה עת, ב -31 באוגוסט

3391 , פורסם צו מלכותי, 23 על פיו יש ליטול מההורים היהודים ש נ שארו בחיים את זכויותיהם וסמכויותיהם, והחזרת ילד יהודי להוריו לא תיעשה אוטומטית, כי אם על פי טובת הילד. הוקמה ועדה (שכללה נוצרים בלבד, בראשותה של ד"ר ון - דר מולן) שתפקידה היה לקבוע למי שייך הילד. על ההורים הניצולים חלה חובת ההוכחה שהם כשירים לגדל את ילדם הביולוגי. שלוש מאות ושישים ילדים יהודים נשארו אצל מציליהם ההולנדים ולא הוחזרו למשפחותיהם. אולם לרבקה זימנה ההשגחה העליונה משפחה מאמצת מזן שונה. בראשה של יֶ ט המסורה וההגונה לא חלפה מעולם המחשבה להשאיר את רבקה אצלה. ברור היה לה שילדתה האהובה תשוב אל חיק הוריה הביולוגיים. "לעולם נהיה אסירי תודה לכם..." אמר ליֶ בֶנוֹ ט, לדויד וליאנקה, בעת

פגישתם באמסטרדם. הוא רצה לומר עוד אך גרונו נשנק. איך מודים למי שהציל את ילדך? מילים אינן יכולות להביע את רחשי ל בו. יֶ ט הקשיבה בחצי אוזן, מבטה נעוץ ברבקה הקטנה היושבת על ברכיה של אלס ומשחקת בבובה שקיבלה מ"הדודים". אלס מסבירה לפעוטה שהם ייקחו אותה אליהם ומתנות נוספות מחכות לה בבית בארנהם. הקטנה מהנהנת

11