מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

בקוריץ אחרי חמישים שנה • 17 פרק

17 פרק בקוריץ אחרי חמישים שנה

ואילך) 1993(

בגיל שישים ושלוש הצלחתי להגשים חלום ולחזור לקוריץ. חיכיתי לזה כמעט חמישים שנה. רציתי לעלות לקבריהם של בני משפחתי, וגם לסגור מעגל, לשוב בתור מנצחת. נכדותיי הבכורות היו אז בגיל ‘המסע לפולין’, , מייד 1993 ואני יצאתי למסעי הראשון מני רבים לקוריץ. זה היה בשנת אחרי שאוקראינה – שבשטחה נמצאת כיום קוריץ – פתחה את שעריה. ארגון יוצאי קוריץ ארגן את המסע, ובקבוצת הנוסעים נכללו ניצולים ובני משפחותיהם. ידענו שיחד יהיה לנו קל יותר להתמודד עם החוויה המטלטלת. למסע הראשון התלווה אליי משה. הוא שמע ממני כל כך הרבה סיפורים על קוריץ עד שלמד להכיר אותה כאילו הוא עצמו גדל בה, אף שלא ביקר בה מימיו. ראשית כול הלכתי לבית ילדותי. הוא עדיין עמד על תילו, והאוקראינית הטובה שקנתה אותו ממני עדיין התגוררה בו עם בנה וכלתה (בעלה כבר לא היה בין החיים). הם קיבלו אותי בסבר פנים יפות וסיפרו לי שתמיד תהו מה עלה בגורלה של שיינדל הקטנה. הבית שופץ, המדרגות שחיברו בין שני אגפי הבית נהרסו, ובמקומם נבנתה כניסה חדשה. בעלת הבית הזמינה אותי להיכנס פנימה והציעה לי לסייר בבית כרצוני. כשעמדתי שם, עצמתי את עיניי, ופתאום הייתי שוב ילדה קטנה,

105