מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

מוכרחה להישאר בחיים

סיפורה של שיינדל

דוקוסטורי בע”מ

כל הזכויות שמורות למחבר

חברת דוקוסטורי לרבות בעלי מניותיה ו/או מנהליה ו/או עובדיה ו/או שלוחיה איננה אחראית לתוכן המובא בספר זה, לנכונותו ו/או מהימנותו ו/או מידת דיוקו ו/או השפעתו, ולא תישא בכל נזק , אבדן, עוגמת נפש וכיוצא באלו תוצאות, ישירות או עקיפות, שיגרמו לכל אדם, כתוצאה מהוצאה לאור של ספר זה. התכנים בספר הינם תיעוד של זכרונות, חוויות, השקפות ודעות של המחבר/ים, מנקודת ראותם האישית, ומובאים על אחריות המחברים בלבד, ואין בהם משום הבעת דעה מטעם חברת דוקוסטורי.

עורכת: אילה יניב מעצבת גרפית: לאורה גרינצוויג

הוצאת דוקוסטורי בע”מ רעננה 34 בר אילן 09-7419471 : טל www.docostory.com 2019 תשע"ט

לזכר יקיריי שנרצחו בשואה, הוריי חיה ויהודה חיימניעס, אחותי איטה ואחי אייזיק, שאר קרובי משפחתי וקהילת קוריץ כולה

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

4

ילדות בעיירה • 1 פרק

תוכן עניינים

7 9

קוריץ, העיירה בה הכול איבדתי...

ילדות בעיירה 1 פרק

19 23 29 33 37 43 45 51 55 63 67 75 81 85 89 97

הנבואה שהגשימה את עצמה 2 פרק תחת כנפיה של אימא רוסיה 3 פרק

עם בוא הגרמנים 4 פרק הרצח של אבא 5 פרק

בין האובדנים 6 פרק

מרחף מול העין המראה הנורא...

השחיטה הגדולה 7 פרק הבריחה לחיים 8 פרק

בזהות בדויה: שמי ז’ניה 9 פרק הבריחה לחיים, שוב 10 פרק

שמי גאלה 11 פרק

השיבה הביתה 12 פרק

להתחיל מבראשית 13 פרק סיפורו של משה 14 פרק

אף על פי כן 15 פרק

אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה 16 פרק

105 111 113

בקוריץ אחרי חמישים שנה 17 פרק

לאן את נוסעת...

העברת הלפיד 18 פרק

5

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

115 116 117 121 126 131 145 153 172

נספחים:

עץ משפחה

דבר הדור השני דבר הדור השלישי סיפורה של יוכבד

התפתחות היישוב היהודי בקוריץ

מפתח שמות אנשים

תמונות

רשימת מקורות

6

ילדות בעיירה • 1 פרק

קוריץ, העיירה בה הכול איבדתי...

“קוריץ, העיירה בה הכול איבדתי אחזה בך רק בחלום, שם ביליתי ימי ילדותי מכל זה לא נותר לי מאום. לא אשכח גם לרגע מה ששנים לי היה כה נעים, בקור, לחות, רעב וכל פגע אחשוב על ביתי החמים. אלי! מה קשה להיות יהודי למה כה ירבו ייסוריי? אני שבורה, עד מה עייפתי צריך שיהיה כבר גבול לסבלותיי.

כחיה, במורא חרדה מוות אחוש בכל איבר,

למה לי חיים, מה המטרה לשכב עודי חיה בבור־קבר?

רעד עובר בי לפתע חמימות פושטת בנשמה, פי הכאוב הוגה ללא רתע מילה רק אחת – נקמה!”

, המקור 57 ’ (יהודית קרש (שפירא), ספר קוריץ – פרקי יידיש מתורגמים לעברית, עמ היידי: “כתוב זאת זיכרון בספר”, ספר קוריץ (ווהלין) – ספר זיכרון לקהילתנו שעלה עליה ).355 ’ הכורת, עמ

7

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

8

ילדות בעיירה • 1 פרק

1 פרק ילדות בעיירה

). קירותיו – עדים אילמים; Koretz בית ילדותי עדיין ניצב שם, בקוֹרֶיץ ( אוצרים בקרבם זיכרונות של ילדות מאושרת; וגם זיכרונות של ימים אחרים, אפלים. “זה כבר לא הבית שלך, זה הבית שלי, את תלכי לגטו”, ציוותה עליי השכנה האוקראינית. בסך הכול רציתי לקחת כמה תמונות למזכרת. הייתי בת שתים עשרה וכבר לבד בעולם, שריד יחיד למשפחתי. שלוש שנים לאחר מכן, כשאלחם להחזיר לבעלותי את הבית, תהדהד באוזניי צוואתו הבלתי־כתובה של אבי היקר: “לאיטה אקנה עשרים דונם אדמה, לאייזיק אתן את טחנת הקמח, ולך, שיינדל, אתן את הבית”. לא את הבית רציתי, רציתי נקמה. הייתי מוכרחה לסלק משם את הרוצחים שהביאו למותו של אבא. מכרתי את הבית בפרוטות לאחת האוקראיניות הטובות, נפרדתי מקוריץ ויצאתי לחיים חדשים.

)1939 עד 1930(

נולדתי בקוריץ באמצע תקופת ‘בין המלחמות’ – אחת עשרה שנה מתום מלחמת העולם הראשונה, ואחת עשרה שנה לפני שמלחמת העולם השנייה תתפרץ לחיי ותקטע באבחה אחת את ילדותי. כנהוג באותם ימים נולדתי בבית, במיטת הוריי. “מזל טוב, מר חיימניעס”, בירכה המיילדת את אבי הנרגש, “יש לך תינוקת בריאה ויפה”. “אכן, יפה”, אישר אבא, “ולכן נקרא

9

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

לה בשם שיינדל (יפה)”. “מי ייתן וגם חייה יהיו יפים”, הוסיפה אימא, ולא ידעה כי שערי שמיים ננעלו לתפילתה. זה היה באחד מימי חודש מרץ , בסמוך לחג הפורים. קוריץ הייתה אז עיירה קטנה ושלווה במחוז 1930 ) בפולין, עיירת גבול שבצידה המזרחי נמתח הגבול בין Wolyn ווהלין ( ) Korchyk פולין לברית המועצות. השם קוריץ ניתן לה בשל נהר הקורצ’יק ( החוצה אותה, נהר מפותל שאדמת החרסית האדומה שבקרקעיתו מקנה למימיו ברק אדמדם ומיוחד במינו. גשרי העץ הפשוטים שנבנו מעל הנהר כדי לחבר בין כל חלקי העיירה, כמו גם היערות שמסביבה, שיוו לה מראה שלו ופסטורלי. בעיירה התגוררו אז יותר מחמשת אלפים יהודים, שהיו רוב התושבים בה והיוו קהילה מלוכדת ותוססת. הקהילה התרכזה בלב העיירה, אולם אנחנו התגוררנו בשוליה, מעבר לנהר, באזור אינטר-די-מילען (‘מאחורי טחנות הקמח’). ברחובנו, רחוב ‘אחד במאי’, התגוררו ערב רב של אוקראינים, פולנים ומעט יהודים, וכולנו שמרנו על יחסי שכנות טובים. משפחתי הייתה אמידה, וביתנו היה גדול ומרווח לפי אמות המידה של אותם הימים. זה היה בית עץ דו-משפחתי, ובאגף השמאלי התגוררה משפחתנו, הוריי: חיה (לבית בלנק) ויהודה חיימניעס, ושלושת ילדיהם: איטה, אייזיק ואני, בת הזקונים. באגף הימני, הקטן יותר, התגוררו סוניה, אחותי למחצה, וסבא ישראל (פיטרניק) בלנק, שהבית כולו, על שני אגפיו, היה בבעלותו. מאחורי הבית השתרעה חצר גדולה, ובה כמה מחסנים ובאר מים מלוחים. המים לא היו ראויים לשתייה, אך איכרים מכפרי הסביבה, שעשו דרכם לשוק של קוריץ, נהגו לעצור אצלנו עם סוסיהם ופרותיהם כדי להשקותם ממימי הבאר. גם הסוסה שלנו שתתה מהם בהנאה רבה. בבתים לא היו אז מים זורמים, ואת המים נהגו לשאוב מהנהר, ממעיינות טבעיים ומבארות. מחלקי-מים היו מסתובבים ברחובות, אם ברגל, נושאים על כתפיהם מקל

10

ילדות בעיירה • 1 פרק

שבשני קצותיו תלויים דליי מים, ואם בעגלה הרתומה לסוס ועליה חבית מים גדולה. למשמע קריאותיהם היו נזעקות עקרות הבית וקונות מים למשק ביתן. אנחנו לא קנינו מים אלא שאבנו אותם בעצמנו ממעיין שנמצא במרחק כחצי ק”מ מביתנו. נהגתי ללכת לשם עם אחותי ואחי, כשכל אחד מאיתנו סוחב בידו דלי, ונזהר שלא להיתקל באבנים פן יישפכו המים ויהיה עליו לחזור למעיין. מכיוון שכמות המים הייתה מוגבלת, נהגנו להתרחץ רק פעם בשבוע – לכבוד שבת. חיממנו את המים על מדורה בחצר והתרחצנו בגיגית במטבח. בעיירה היה גם בית מרחץ ציבורי, ובו אמבטיות וחדרי סאונה, לכל מי שרצה ויכול היה להרשות לעצמו את הפינוק. בית השימוש היה ממוקם מחוץ לביתנו – בור באדמה בתוך מבנה מעץ. בהיעדר מערכת ביוב זה היה הפתרון המקובל לשמור על היגיינה ולמנוע ריחות רעים. היציאה לבית השימוש בחורף הפולני הייתה תענוג מפוקפק. לפני שיצאנו אליו נהגנו לרוקן את כיסינו ולנער אותם היטב, פן ייפול מתוכם חפץ נשכח כלשהו לתוך הבור. גם חשמל לא היה אז בבתים. לתאורה השתמשנו בעששיות נפט, ולחימום ולבישול בעצי הסקה. לקראת החורף הייתה מגיעה לביתנו שיירה ארוכה של עגלות שהובילו עצי הסקה שרכש אבי במנסרה, וכדי לאפשר לה לעבור הרחוב כולו היה נסגר לתנועה. באין מקררים שימשו המרתפים חדרי קירור. אימא אחסנה במרתף ביתנו צנצנות עם ירקות ופירות שהחמיצה, מלפפונים, כרוב ותפוחי עץ, וגם ריבות שרקחה מפטל, תות שדה ואוכמניות. את הכול הכינה במלאי גדול כדי לשמר את השפע העונתי לכל השנה. כמו לכל המשפחות היהודיות האמידות גם לנו הייתה עוזרת בית אוקראינית, אך המטבח היה ממלכתה הבלעדית של אימא. היא נהגה לבשל מאכלים פולניים טיפוסיים: לוקשן מיט יוך (מרק עם אטריות), וֶרְנִיקְס (כיסוני בצק במילוי תפוחי אדמה ובצל), גפילטע פיש (דג ממולא), בורשט (חמיצה) וכמובן צ’ולנט (חמין) וקיגל (פשטידת אטריות מתוקה)

11

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

לשבת. לקראת שבת אפתה אימא חלות, עוגות ופופאלעקס (פיתות קטנות) שאותן אהבתי במיוחד. תנור האפייה היה בנוי מלבנים, בתוכו בערו עצי ההסקה, ומעליו היה אפשר לשכב ולהתחמם. אהבתי לשכב שם בזמן שהצ’ולנט והקיגל נאפים לאיטם ולצפות באימא הטורחת על ההכנות האחרונות לארוחת השבת. במטבחנו היה תמיד שפע של מזון: ביצים שהטילו התרנגולות שהסתובבו בחצר הבית; עוף ששחט עבורנו מויטל בר־שויחט (‘השוחט’) רזניק, קרוב משפחתנו; בשר משחיטה כשרה שנקנה אצל הקצבים היהודים בשוק; ). מדי פעם ערכה Kolovert פירות וירקות שהביא אבא מהכפר קולוברט ( אימא קניות בשוק של קוריץ, שהיה ססגוני ושוקק חיים, וריכז אליו סוחרים מכל האזור. לעיתים יצא לי להתלוות אליה. קודם כול היינו עוברות בין האוקראיניות המוכרות פירות וירקות טריים מתוצרתן, שאותם הציגו לראווה על מחצלות הפרושות על הרצפה. אחר־כך עברנו בין החנויות הצרות שהקיפו את השוק, שם עמדו הסוחרים היהודים, איש איש על מפתן חנותו, משבח את מרכולתו, מזמין את העוברים והשבים להיכנס ,)Rowne( ֹ ולבחון את הסחורה החדשה: מעילי חורף שהוזמנו מרוֹבְנו העיר הגדולה, או סמוברים מהודרים (מיחמים להכנת תה) שהגיעו היישר מרוסיה. יום שבו חזרנו הביתה נושאים בסלינו העמוסים כל טוב גם בגד חדש בשבילי היה חגיגה גדולה. פרט לעוזרת הבית, גם כובסת הגיעה לביתנו פעם בשבוע, ובדוד הכביסה הגדול שבחצר הייתה מרתיחה את הסדינים עם מים וסבון עד שהלבינו כשלג. את הבגדים כיבסנו בנהר, אם כי לא לעיתים קרובות, כשכל בנות הבית נרתמות למשימה. בחורף, כשהנהר קפא, השתמשנו בחורים שהבקיעו שואבי המים לצורכי השאיבה, וחבטנו את הכבסים במי הקרח

12

ילדות בעיירה • 1 פרק

עד שידינו הכחילו. לי היה תפקיד נוסף השמור רק לי: בימי שישי לקחתי את פמוטי הכסף לנהר, ובעזרת החול שעל גדותיו קרצפתי אותם היטב עד שהבריקו. הנהר היווה אבן שואבת לכל תושבי העיירה, יהודים וגויים כאחד, וסיפק את צורכי הגוף והנפש. אני זוכרת את פניו השונות בחילופי העונות: בחורף, כאשר מימיו קפאו והפכו לקרח, היו צעירי העיירה מחליקים עליו, וקול צהלות השמחה שלהם נשמע למרחקים. בהתקרב האביב הייתה העיירה כולה נחרדת מקולות נפץ אדירים, שכן הקרח היה מתנפץ וגושי קרח עצומים צפו בנהר – המראה היה עוצר נשימה. באביב, עם הפשרת הקרח, עלה הנהר על גדותיו, גורף איתו דשנים, מרווה את השדות והגנים שעל גדותיו, שהחלו ללבלב ולפרוח בשלל צבעים. הקיץ הביא עימו מגוון פעילויות מים: טיולי שיט רומנטיים, שיעורי שחייה לילדים ולמבוגרים, הרפתקאות שחייה לילית לנועזים שבחבורה. עם בוא הסתיו ואיתו הימים הנוראים היו הגברים היהודים פושטים על גדות הנהר ומחפשים ענפים מתאימים למצוות ‘הושענות’. בראש השנה, בהגיע יום ה’תשליך’, מלאו הגשרים וגדות הנהר מתפללים, המריקים את כיסיהם ומשליכים את חטאיהם למי הנהר. כנהוג באותם ימים הייתה אימא אחראית על גידול הילדים, ונטל הפרנסה הוטל כולו על כתפיו של אבא. הוא היה איש עסקים מצליח, ואת מרבית השבוע בילה בדרכים או בקולוברט, כפר הולדתו, ששם החזיק בבעלותו טחנת קמח, שהיוותה את מקור פרנסתנו העיקרי. לבית חזר אבא רק בסופי שבוע, וכל השבוע חיכינו בכיליון עיניים לשובו. לאחדים מעשירי העיירה כבר הייתה מכונית, אך אבא התנייד בעגלה הרתומה לסוסה. בחופשות אהבתי להתלוות אליו לנסיעותיו, ישובה לצידו על העגלה,

13

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

אוחזת במושכות, מפטפטת איתו, מקשיבה לסיפוריו. האזנתי לשיחות ולמשאים ומתנים שניהל עם לקוחותיו, וכך למדתי לפטפט באוקראינית, דבר שיועיל לי מאוד בהמשך. יותר מכול אהבתי לנסוע עם אבא לקולוברט, לטחנת הקמח. תושבי קולוברט היו ברובם הגדול אוקראינים, ורבים מהם לקוחותיו של אבא. הם הביאו לטחנה את החיטה שגידלו, טחנו אותה לקמח, ושילמו לאבא עבור השירות. בטחנה גרו זוג אוקראינים מבוגרים, בעל ואישה, שהיו אחראים לתפעולה השוטף. כשביקרתי בטחנה, ואבא היה טרוד בענייניו, תמיד מצאו זמן בשבילי והתעניינו בשלומי. “בואי, שיינדל’ה, לא יזיק לנו עוד זוג ידיים”, אמרו לי כשראו אותי מתבוננת בסקרנות באבני הריחיים, להוטה להתנסות בתהליך הטחינה. בסיועם, שפכתי את גרגירי החיטה לתוך מיכל העץ התלוי מעל אבני הריחיים, התבוננתי מרותקת בגרגרים הנשפכים אט אט מתוך המשפך שבתחתית המיכל לתוך הרווח שבין האבנים, נטחנים תחת האבן העליונה המסתובבת במהירות, והופכים לענן לבן של קמח שדבק בפניי ובשערי. לפעמים אספתי מעט קמח שטחנתי במו ידיי, כדי להביא לאימא שתכין ממנו פופאלעקס לשבת. זוג הטוחנים היקר – גם להם חלק חשוב בכך שזכיתי להגיע עד הלום ולספר סיפור זה. הנסיעות עם אבא נערכו רק בחופשות, ובימים כתיקונם הלכתי לבית הספר עם אחותי ואחי. “ילדים, הזדרזו”, האיצה בנו אימא וסילקה אותנו מהמטבח החמים, שם שתינו תה של בוקר. זר לו ראה אותנו בבקרים, יוצאים צוהלים מפתח הבית, היה מתקשה להאמין שאנו בני משפחה אחת. איטה, אחותי היפהפייה, המבוגרת ממני בחמש שנים, שמה פעמיה אל בית הספר הפולני הציבורי, ובעיניה התכולות וצמותיה הבלונדיניות נראתה פולנייה גמורה. אייזיק, אחי הפיקח, המבוגר ממני בשלוש שנים, הזדרז לישיבה שלו, ‘תלמוד תורה’, ובתור ‘ישיבה בוחער’ חבש כיפה שחורה לראשו. ואני, הקטנטונת, כהת השיער וכחולת העיניים, דילגתי בעליזות

14

ילדות בעיירה • 1 פרק

לבית הספר העברי-חילוני, ‘תרבות’, שאת שמו היינו הוגים במילעיל: “תאר־בות”. ביתנו היה פתוח וליברלי, והוריי אפשרו לכל אחד מאיתנו ללמוד בבית הספר שבו חפץ. ‘תרבות’ היה בית ספר פרטי, ובניגוד לבתי הספר הפולניים הציבוריים (הפובשכניים), שהיו חינמיים, גבה שכר לימוד לא מבוטל. אני התעקשתי ללמוד בו, מפני שרציתי ללמוד עברית, ובבית דיברנו רק יידיש. הייתי בסך הכול בת שש אך כבר ידעתי לעמוד על דעתי. “תאר-בות”, “תאר-בות”, חזרתי והפצרתי באבא, ואבי האהוב, היידישע פאפא שלי, כדרכו, לא סירב לי. אבא דאג לכל מחסורנו. גם לעתידנו דאג, ואף שהייתי ילדה צעירה ועדיין לא הוטרדתי מענייני כספים, חזר והבטיח לי שיום יבוא ואקבל את הבית. אבי היה דאגן – אך לא אותנו רצה להרגיע, בהבטיחו לנו ירושה מכובדת, אלא את עצמו: “לאיטה אקנה עשרים דונם אדמה, לאייזיק אתן את טחנת הקמח, ולשיינדל אתן את הבית”. לא כל יהודי העיירה היו בני מזל כמונו. ברוב הבתים שררו עוני ודלות. תופעה זו התגברה לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז נקבע קו הגבול בין ברית המועצות לפולין בגבולה המזרחי של קוריץ. הגבול החדש סגר את קוריץ משלושת עבריה, וניתק אותה מהכפרים האוקראינים שעבורם שימשה עד אז מרכז כלכלי (בצד הרביעי עבר הכביש לרובנו). המצב הכלכלי בקוריץ הלך והתדרדר, מפעלים נסגרו, מספר המובטלים גדל, וחוצות העיירה מלאו עניים. ההנהגה הקהילתית הקימה מגוון מפעלי צדקה, כגון מתן הלוואות לסוחרים הזעירים ולבעלי המלאכה וחלוקה של עצי הסקה לקראת החורף, מצות לקראת חג הפסח ותבשילים ודברי מאפה לקראת שבת וחג. חלק מעניי הקהילה היו מתדפקים על דלתותיהם של בעלי היכולת ומבקשים “משהו לשבת”. אני זוכרת את העניים שנהגו להתדפק על דלתנו בימי שישי; אימא תמיד העניקה להם ביד רחבה: גם חלות שאפתה במיוחד עבורם וגם קמח מן השקים שהביא אבא מהטחנה.

15

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

בערבי שבת וחג עטפה את העיירה אווירה מיוחדת. כל יהודי העיירה, ללא יוצא מן הכלל, קיימו שבת כהלכתה. כולם היו שומרי מסורת, בין אם היו חרדים בלבוש מסורתי, ובין אם אפילו כיפה לא חבשו לראשם, כמו אבי. כל משפחה השתייכה לאחד משמונה עשר בתי הכנסת שבעיירה, שניצבו זה לצד זה ב’שיל גאס’ (רחוב בתי הכנסת). בשבתות נהרו הגברים לבתי הכנסת, מברכים זה את זה בברכת “א גוטן שאבעס” (שבת שלום). אבא ואייזיק נהגו ללכת לבית הכנסת שלנו בכל שבת, ואימא ואיטה רק בחגים. אני בדרך כלל התלוויתי לאבא, אולם לא נכנסתי לבית הכנסת; נשארתי לשחק בחוץ. אפילו קדושת השבת לא הצליחה למתן את שובבותי – מחוץ לבית הכנסת צמח עץ גדול שעל ענפיו נהגתי לטפס ולחכות עד תום התפילה. במוצאי שבת יצאו חובבי המוזיקה לרקוד לצלילי התזמורת של קוריץ, שהייתה גאוות העיר, וברפרטואר שלה נכללו גם ריקודי הורה ישראליים. יהודי קוריץ אהבו מאוד מוזיקה, תיאטרון וקולנוע, ובאולם הגדול של בית העירייה נהנו ממגוון אירועים שהשכיחו מהם את קשיי הפרנסה ואת צרות היום יום. לעיתים היו אלה מופעים של להקות נודדות שעצרו בעיירה; לפעמים הפקות החוג הדרמתי של קוריץ, ששמעו יצא למרחקים. החוג העלה דרך קבע מחזות מכל מיני סוגים: דרמות, מלודרמות ואופרטות, בליווי תזמורת ומקהלה. יהודים רבים חסכו אוכל מפיהם כדי לצפות באחת ההפקות של החוג, וביניהן ‘השחיטה’, ‘מירלה אפרת’ ו’שני קונילמל’. לעת מצוא הפך אולם העירייה לאולם קולנוע, וסרטים חדשים שהגיעו מרובנו הוצגו בו. בשל גילי הצעיר בדרך כלל לא נלקחתי לאירועים הללו אלא רק לאירועים של בית הספר ‘תרבות’, שבכל חג לאומי העלה הצגה הקשורה לארץ ישראל. האירועים של ‘תרבות’ היו חגיגה לכל תושבי העיר. כולם התכנסו באולם העירייה ונהנו מהפקה מושקעת, שבה המורים היו הבמאים, הכוריאוגרפים ומנצחי המקהלות, והתלמידים – כוכבי הבמה.

16

ילדות בעיירה • 1 פרק

“התפוז, תפוח הזהב, הוא פרי הדר שקליפתו כתומה וטעמו מתקתק- חמצמץ”, דקלמתי בחגיגת ט”ו בשבט, מנסה לדמיין את טעמו של הפרי המסתורי והאקזוטי מארץ ישראל. אחת ממטרותיו של בית הספר ‘תרבות’ הייתה לחנך את הילדים לציונות ולעודדם לעלות לארץ ישראל. לשם כך קיבלנו דיווחים שוטפים על המתרחש בארץ, תרמנו לקק”ל (קרן קיימת לישראל) ואף קיימנו חליפת מכתבים עם ילדי הארץ. סיסמת בית הספר הייתה ‘דבר עברית’, וחזונו לסייע בתחייתה של השפה העברית. מלבד שלושה מקצועות שלמדנו בפולנית – היסטוריה, גיאוגרפיה ופולנית – כל השיעורים התקיימו בעברית. מפעם לפעם קיימנו פעילויות משותפות, הורים וילדים, שנועדו להחדיר את העברית לבית הורינו, דוברי היידיש. תוכנית הלימודים הייתה מגוונת: מקצועות הומניים, ריאליים, ארצישראליים וגם לימודי העשרה: מוזיקה, מלאכה, ספורט, טבע וחקלאות. אף שבית הספר היה חילוני, הוא כיבד את המסורת, ולכן למדנו גם תנ”ך ותלמוד, ולא פסחנו על אף אחד מחגי ישראל וממועדיו. בית הספר היה לביתי השני. הוא שכן בבניין מגורים בן שתי קומות על יד הנהר, כשבקומה התחתונה התגוררה בעלת הבית, ובקומה העליונה היו הכיתות. המבנה היה דל וצפוף אך אנו לא חשנו בכך – האווירה הייתה חמה ומחבקת. כולנו הערצנו את המנהל דויד סולומיאניק, שבנותיו עלו ארצה, ואת כל זמנו, מרצו ואהבתו השקיע בנו, תלמידיו. לא ויתרתי על שום יום לימודים, גם לא בחורף, כשהיה עליי לבוסס בשלג, חנוטה במעיל חם, כובע, כפפות ומגפיים. רק כשהיו סופות שלג, וההליכה ברגל הייתה בלתי אפשרית, נשארתי בבית. הספקתי ללמוד ב’תרבות’ בסך הכול שלוש שנים, עד שהרוסים הגיעו והנהיגו חינוך מחדש. אהבתי את הלימודים, וגם הצטיינתי בהם, אך לא פחות מכך אהבתי את ההפסקות. חצר למשחקים לא הייתה לנו, ובהפסקות שיחקנו ב’אולם’ שהיה חדר רחב ידיים. בחורף

17

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

הגענו לבית הספר מצוידים במזחלות – אני במזחלת העץ שאבא הביא לי מאחת מנסיעותיו – ובהפסקות גלשנו עם המורים במורד הגבעה, מבית הספר עד לנהר; ואז, אחרי שנשאנו בקושי את המזחלת במעלה הגבעה, גלשנו שוב... ושוב... ושוב... בשעות אחר הצוהריים נהגתי לשחק עם ילדי השכונה, גם עם הפולנים והאוקראינים, אך בעיקר עם היהודים. לכל המשפחות היהודיות שהתגוררו לידינו – משפחות פינקלשטיין, ביכמן, בסיוק, מלמד וכצמן – היו ילדים צעירים, וכולנו שיחקנו יחד במשחקי רחוב: כדורגל העשוי מסמרטוטים, קפיצה על חבל, קלאס וחמש אבנים. בחורף החלקנו על השלג או ששיחקנו בבתים מול האח הבוערת ועברנו מבית לבית לשם הגיוון. אהבתי להזמין הביתה חברים וחברות, ואימי אף פעם לא התנגדה. משחקי הילדות שלנו היו פשוטים. רדיו וטלוויזיה לא היו אז בנמצא, ואני זוכרת את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי כאשר שמעיהו כצמן השכן הביא מקלט רדיו לביתו. כל הילדים עמדו ברחוב והאזינו לקולות המשונים והלא־מוכרים שבקעו מתוך הבית. מכיוון שהייתי ילדה סקרנית, ביקשתי רשות להיכנס פנימה לראות את הפלא. והינה עומד לו הרדיו על השולחן, ואני הולכת אל מאחורי השולחן כדי לראות את האנשים הקטנים שמסתתרים בתוכו ומשמיעים קולות. כך עברה עליי ילדותי – על מי מנוחות. האנטישמיות שרחשה מתחת לפני השטח טרם הרימה את ראשה, וגם אם קרה שבנסיעותיי עם אבי שמענו קריאות “ז’ידים, לכו לפלסטינה!”, היו אלו אירועים חריגים שלא הטרידו את מנוחתנו ולא היוו שום סימן לבאות. אבי קיים קשרי מסחר וידידות עם פולנים, אוקראינים ופולקס־דוייצ'ים (פולנים ממוצא גרמני), והאמין בכל ליבו כי יצר לב האדם טוב מנעוריו. אילו האמין אחרת, סיפור חיינו היה שונה לחלוטין.

18

הנבואה שהגשימה את עצמה • 2 פרק

2 פרק הנבואה שהגשימה את עצמה

)1934(

“אני את סוניה לא אראה עוד”, קריאה זו עדיין מהדהדת באוזניי. אומנם ילדותי הסתיימה רשמית בגיל שתים עשרה, אך שמחת הילדות התמימה שלי נפגמה במקצת בגיל ארבע עם עלייתה של סוניה לארץ־ישראל. סוניה, אחותי למחצה, נולדה מנישואיה הראשונים של אימי לזִיסֶה צחובוי. זיסה נרצח בידי שיכור אוקראיני במהלך קטטה שפרטיה נותרו עלומים עד עצם היום הזה. הוא הותיר את אימי שבורת לב ומטופלת בסוניהל’ה בת השש. בתום שנת האבל נישאה אימי מחדש לאבי. לאמיתו של דבר, אבי חיזר אחריה עוד בנעוריה, אולם היא העדיפה את זיסה על פניו. לאחר שזיסה נרצח ניסה אבי שנית את מזלו, והפעם זכה בליבה של אימי. שניהם זכו – הייתה ביניהם אהבה גדולה, עד שיד מרצחים גזלה מאימי גם את בעלה השני. זמן קצר לאחר שנישאו אבי ואימי, יצאה סוניה הקטנה מביתם ועברה לגור באגף הימני של ביתנו הדו־משפחתי עם סבא ישראל, סבנו מצד אימנו. סוניה העדיפה לגור עם סבה האהוב, ואימא כיבדה את רצונה. רק קיר אחד חצץ בינה לבין בתה הבכורה והאהובה, שעדיין הייתה ילדה צעירה, וכך יכלה להמשיך להשגיח עליה ולטפל בה במסירות. סבא ישראל היה אדם דתי ובעל זקן. מספרים שפעם אחת, בעודו עובר על הגשר שמעל הנהר בדרכו לביתו, חש ברע. מכיוון שחשש כי מלאו ימיו והגיעה שעתו

19

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

למות, קרא בקול: “אלוהים, תקשיב לי, מפה אתה לא תיקח אותי, יש לי בית ויש לי מיטה!”. תחינתו נשמעה, הוא הצליח לחזור הביתה והמשיך לחיות עוד שנים אחדות, עד שמת במיטתו בשיבה טובה. אחרי שסבא נפטר, נשארה סוניה לגור לבדה. בשלב זה היא כבר הייתה נערה, ואת רוב זמנה בילתה מחוץ לבית: או אצל משפחת פינקלשטיין, שהתגוררה בשכנות אלינו, ובנם אהרון היה אהוב ליבה; או אצל דודיה מצד אביה, לייקה (לאה) ויצחק צחובוי, שאצלם הרגישה קרובה לאביה המת. הדוד יצחק, אחיו של זיסה, הזכיר לה את אביה, שאליו התגעגעה מאוד, והדודה לייקה הקסימה אותה, שכן הייתה טיפוס מיוחד במינו: רוח חופשייה, משכילה ונועזת, שנהגה לרכוב על סוסים וללבוש חליפות רכיבה. סוניה הלכה ונשמטה מידי אימי. התהליך שהתחיל במעבר לביתו של סבא ישראל, ונמשך בנדודים בין בתי הקרובים והידידים, הסתיים בעלייה לארץ ישראל, וצעד אחרון זה שבר את לב אימי והשפיע על חיי כולנו. כמו רבים מבני הנוער היהודי בקוריץ, ולמעשה בפולין כולה, הייתה סוניה פעילה בתנועת נוער ציונית. תנועות הנוער הציוניות (כגון ‘השומר הצעיר’, ‘החלוץ הצעיר’ ורבות אחרות) פעלו ברוח הציונות וראו לנגד עיניהן את חזון שיבת ציון, קיבוץ גלויות, החייאת השפה העברית והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. חזונם היה קרוב מאוד לזה של בית הספר ‘תרבות’, ורבים מתלמידי ‘תרבות’ הצטרפו לשורותיהן. בשעות אחר הצוהריים נהגו סוניה וחבריה לקיים פעולות בשטח, לעיתים על יד הנהר, לעיתים בין שרידי המצודה העתיקה של קוריץ. בערבים היו נפגשים בספריית ‘תרבות’, שם שמעו הרצאות, ניהלו ויכוחים רעיוניים סוערים, שרו שירים לאומיים ולמדו עברית. רבים מהם יצאו להכשרה, שהכינה אותם לעבודה חקלאית ולעלייה לארץ ישראל. גם סוניה יצאה להכשרה וחיכתה בכיליון עיניים לסֶרטִיפִיקָט שלה (אשרת הגירה לארץ ישראל). היא הייתה להוטה לעלות לארץ גם

20

הנבואה שהגשימה את עצמה • 2 פרק

מטעמים ציוניים וגם מפני שהתגעגעה מאוד לאהרון, אהוב ליבה, שחי כבר בארץ אצל מרים אחותו. נהוג היה אז שמי שעולה ראשון פועל להשגת אישורי עלייה ליקיריו שנשארו בגולה בנימוק של איחוד משפחות. בדרך זו השיגה מרים אישור לאהרון, אחיה, ואהרון השיג אישור לסוניה, ארוסתו. , כשסוניה הייתה כבת שבע עשרה, הגיע סוף סוף האישור 1934 בשנת המיוחל, וסוניה התכוננה לעזוב את העיירה. לאחר שנפרדה מחבריה לתנועה וממשפחתה מצד אביה – אליהם הלכה ובידיה סוס עץ גדול כמתנת פרידה לבן דודה האהוב נוח (נוּנְיֵע) צחובוי – הגיע גם תורנו להיפרד. הלכנו לבית משפחת פינקלשטיין, שם התארגנה סוניה לצאת לדרך, כששני אחיו של אהרון, וֶלוול ומשה, מארחים לה לחברה. אימא וסוניה נפרדו בדמעות, וסוניה יצאה לעיר רובנו, שמשם התחיל מסעה לארץ ישראל. בדרך חזרה הביתה, מרחק של כמה דקות הליכה בסך הכול, קרסה אימא תחתיה, התיישבה בצד הדרך וצעקה: “אני את סוניה לא אראה עוד!”. ברגע זה כבתה השמחה בליבה של אימא. לאט לאט היא הפסיקה לתפקד, כאילו משהו בה מת. הבית המשיך לתפקד הודות לעוזרת האוקראינית, וגם אני השתדלתי לעזור ככל יכולתי. אימא עדיין בישלה, בחוסר חשק, אבל בילתה זמן רב ליד החלון, ממתינה לדוור שאולי יביא מכתב חדש מסוניה; קוראת שוב ושוב את המכתבים הישנים שכבר הגיעו; קוראת בהם שוב ושוב עד שהנייר התבלה והתמרטט; ממלמלת שוב ושוב את הנבואה שהגשימה את עצמה: “אני את סוניה לא אראה עוד”. לסוניה היה טוב בארץ ישראל, היא כבר הייתה נשואה ואימא לתינוקת, אך אימא לא מצאה בכך כל נחמה. כנראה שעזיבתה של סוניה פתחה מחדש את הפצע שלא הגליד – אובדנו של זיסה. בדיעבד, דווקא העלייה לארץ ישראל הצילה את חייה של סוניה וכך הבטיחה המשכיות לזיסה. נעמי וישראל, ילדיהם של סוניה ואהרון, נכדיהם של חיה וזיסה, הם פירותיהם של אותה אהבת נעורים שנגדעה באיבה.

21

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

אך לא רק את עצמה הצילה סוניה. לימים, כשאגיע לארץ ישראל, נערה ערירית, הנושאת בגופה ובנפשה את צלקות המלחמה, תהיה זאת סוניה שתכניס אותי תחת כנפיה ותעניק לי בית אוהב, שכל כך חסר לי. אולי, אילו יכלה אימא לדעת את נפתולי הגורל, הייתה מוצאת בכך מידה של נחמה. לאחר עזיבתה של סוניה מסרה אימי את האגף הימני של ביתנו לאלמנה דלת אמצעים, רוחל ברמן, שהייתה מטופלת בשלושה ילדים: זלטקה, מוטל ויוסל. אימי, שכבר הספיקה לטעום את טעם האלמנות, עזרה לרוחל ככל יכולתה, ומאחר שכסף לא חסר לה, אפשרה לה לגור בבית חינם אין כסף.

סוניה ואהרון

22

תחת כנפיה של אימא רוסיה • 3 פרק

3 פרק תחת כנפיה של אימא רוסיה

)1941 עד 1939(

“אוֹדין, דווַה, טְרִי, צֵ’טיִירֵה” (“אחת, שתיים, שלוש, ארבע”), דקלמתי ברוסית, מגלגלת את המילים החדשות על לשוני, מנסה לעמוד בציפיותיו של המורה הרוסי חמור הסבר, שלא הסיט את מבטו ממני. היו אלה ימיה הראשונים של שנת הלימודים החדשה, ואני כבת תשע. חודשיים קודם לכן, כשיצאתי משעריו של בית הספר ‘תרבות’ לחופשת הקיץ, לא העליתי 1939 בספטמבר 1- בדעתי כי שנת הלימודים הבאה תהיה שונה כל כך. ב פלשה גרמניה הנאצית לפולין ללא כל הכרזת מלחמה. הצבא הגרמני הקיף את פולין ממערב, מצפון ומדרום, ומכיוון שמצבת כוח האדם שלו הייתה גדולה פי שלושה מזו של הצבא הפולני, וציודו טוב יותר, פולין נכנעה תוך כמה שבועות. זו הייתה יריית הפתיחה של מלחמת העולם השנייה. כמה באוגוסט, נחתם הסכם אי־התקפה בין 23- ימים לפני פרוץ המלחמה, ב ברית המועצות לגרמניה, הסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּ-מוֹלוֹטוֹב, ובסעיף סודי בו נקבע כי עם פרוץ המלחמה תחולק פולין בין ברית המועצות לגרמניה: מערב פולין – לגרמניה, ומזרח פולין – לברית המועצות. בהתאם להסכם זה, בספטמבר פלשה ברית המועצות לחלקים המזרחיים של פולין, ואנו 17- ב נכנסנו תחת כנפיה של אימא רוסיה.

23

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

בספטמבר, עקבנו בדאגה רבה אחר 1- בשבועות שקדמו לכך, מאז ה הידיעות מהחזית. “צבאנו עומד בעוז מול האויב הגרמני, שעד מהרה ייסוג משטח פולין” – בישר הרדיו בביתו של שמעיהו כצמן. “מה אמרתי לכם?”, צהל אחד השכנים, “עוד כמה ימים כל הסיפור הזה יהיה מאחורינו”. “ואני דווקא שמעתי דברים שונים לחלוטין”, חלק עליו שכן אחר, “שמעתי שהצבא הפולני הושמד כמעט כולו, והקרב למעשה הוכרע, ולא לטובתנו”. המבוגרים בילו שעות ארוכות על יד הרדיו, מקשיבים בדריכות לחדשות. אנחנו, הילדים, עשינו עצמנו שקועים במשחקינו אולם לא החמצנו אף מילה אחת מהנאמר. קולות מטוסי הקרב הגרמניים שחלפו בשמי קוריץ מעת לעת החרישו את האוזניים והגבירו את המתח. ידענו כי גרמניה נשלטת בידי היטלר והמפלגה הנאצית, אשר במרכז האידיאולוגיה שלה בספטמבר הגיעו שמועות כי 15- עומדת האנטישמיות – שנאת היהודים. ב ), וכולנו ציפינו בחרדה לבואו. מה Bug הצבא הגרמני נמצא ליד נהר הבּוּג ( רבה הייתה הפליאה ואף השמחה כאשר הצבא האדום חצה את הגבול שבין רוסיה לפולין, ואחרי שכבש את קוריץ המשיך לצעוד הלאה, מערבה. אומנם איש לא ידע מה ילד יום אבל כל כיבוש היה עדיף על פני הכיבוש הנאצי. עם הכיבוש הרוסי השתנו החיים בעיירה, וכולנו נאלצנו להסתגל למצב החדש. השינוי הקיף את כל תחומי החיים, אך עבורנו, הילדים, הוא התבטא בעיקר בתחום הלימודי. הוראת העברית נאסרה, ומוסדות שלימדו עברית, כמו בית הספר ‘תרבות’ וישיבת ‘תלמוד תורה’, נסגרו. גם ספריית ‘תרבות’ המפוארת, שהייתה מרכז תרבותי וכללה אלפי ספרים (ואף הייתה מנויה על עיתונים עבריים: ‘השילוח’, ‘המליץ’ ו’הצפירה’) נסגרה, וכל ספריה הוחרמו. ספריית ‘תרבות’ וישיבת ‘תלמוד תורה’ שכנו באותו בניין: בקומה התחתונה שכנה הספרייה, ובעליונה – הישיבה. לא רק קרבה פיזית התקיימה ביניהן אלא גם קרבה רעיונית. זו הייתה ישיבה מיוחדת במינה שבצד לימודי הקודש למדו בה גם את השפה העברית,

24

תחת כנפיה של אימא רוסיה • 3 פרק

הדקדוק העברי ותולדות ישראל. הבנה, סובלנות ומתינות היו נר לרגליה, ויחסי ידידות שררו בין בחוריה לבין באי הספרייה. כעת התרוקן הבניין מדייריו ומהאווירה המיוחדת ששררה בו. כל תלמידי הישיבה, כולל אייזיק, אחי, נקלטו בפובשכנה, ואילו בית ספרי האהוב, ‘תרבות’, הפך להיות בית ספר ממשלתי. המורים לעברית ולפולנית הוחלפו במורים לרוסית. חלק מהכיתות אוחדו – כבר לא היה הבדל בין תלמידי כיתות א’, ב’ ו-ג’ כי אף אחד מהילדים לא ידע רוסית. יום השבתון השבועי הפך להיות יום ראשון, ובשבתות למדנו כרגיל. חלק מילדי הכיתה ישבו בשבתות בידיים שלובות, כדי לא לאחוז בעיפרון ולחלל שבת בלי משים. גם בחגים היהודיים התקיימו הלימודים, ואפילו ביום כיפור. מכונת התעמולה הרוסית לא פסחה על בית הספר, דגלים אדומים נתלו בכל פינה, ובין השיעורים כולנו דקלמנו סיסמאות בשבחם של סטלין ‘שמש העמים’ ואימא רוסיה. “ילדים יקרים, אם תצייתו לכללים החדשים, תיווכחו עד מהרה כי אורח החיים הקומוניסטי הוא הטוב ביותר; אך אם לא תצייתו להם, תיענשו בחומרה”, אמר המורה, ולא שכח להוסיף: “ואם מישהו ממכריכם מזלזל בכללים, חובה עליכם לדווח לי על כך מייד”. ולמרות הכול, מסורת ‘תרבות’ לא נעלמה לגמרי אלא ירדה למחתרת. צעירים רבים הסתכנו והמשיכו לדבר ולקרוא עברית בסתר. לא רק הוראת העברית נאסרה, אלא גם פעילות ציונית מכל סוג שהוא. המפלגות הציוניות חוסלו, ותנועות הנוער המסונפות להן הפסיקו לפעול. חלק מבני הנוער גויסו לצבא הרוסי, ואחרים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית (בעיקר כדי ליהנות מההטבות שהציע השלטון). כל מוסדות הקהילה נסגרו, כולל מוסדות הרבנות והעזרה ההדדית. על בתי הכנסת הוטלו קנסות כבדים, וחלקם הופקעו והפכו למחסנים. גם שוק העבודה השתנה: המפעלים הולאמו, החנויות הופקעו, המסחר הפרטי חוסל ובמקומו הוקמו קואופרטיביים סובייטים. רבים הגיעו לפת לחם. אט אט התרגלו היהודים

25

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

לתנאים החדשים והחלו לחפש לעצמם מקורות פרנסה חלופיים. סוחרים לשעבר ניהלו את הקואופרטיבים, המשכילים הועסקו במוסדות הממשלה ) ללְבוֹב Kiev השונים, ואחרים הועסקו בסלילת הכביש החדש בין קִייֵב ( ), שהתוואי שלו חצה את קוריץ. השלטון הסובייטי החליט להרוס את Lviv ( הגשר המרכזי המיושן שעל הנהר ולבנות במקומו גשר בטון חדש ומודרני, וגם מפעל זה סיפק פרנסה לתושבים. רדיפות על רקע דתי לא היו, והיהודים הרגישו מוגנים ובטוחים בחיקה של אימא רוסיה. גם חיי התרבות בעיירה החלו להתאושש. נוסדה מקהלה בין לאומית שבה השתתפו ילדים יהודים שב והעלה 1940 ואוקראינים. החוג הדרמתי חידש את פעולותיו, ובחורף את המחזה ‘המכשפה’ מאת גולדפדן, שאותו העלה ערב המלחמה. באותה שנה נערכה תחרות אזורית בין חוגים דרמתיים רוסיים, אוקראיניים ויהודיים, והחוג היהודי של קוריץ זכה בציון לשבח. החיים חזרו למסלולם. גם אני התרגלתי לבית הספר החדש, ומכיוון שהייתי תלמידה סקרנית וחרוצה, השתלטתי עד מהרה על השפה הרוסית. כעת יכולתי לפטפט בחמש שפות: יידיש, עברית, פולנית, אוקראינית ורוסית. לא ירחק היום וידיעת הרוסית, כמו ידיעת האוקראינית, תציל את חיי. לכאורה חזרו החיים למסלולם. אולם עננה שחורה ריחפה כל העת מעל ראשנו. האותות מבשרי הרעות היו המוני הפליטים היהודים שנמלטו ממערב פולין (שם שלטו הגרמנים) ועברו דרך קוריץ בדרכם לרוסיה. זמן לא רב אחרי שפרצה המלחמה, הבחנתי במשפחה לא מוכרת שעצרה ברחובנו, בגדיהם בלויים, צרורות בידיהם, והם נראים מותשים ומבולבלים. שמעתי שהם מדברים ביניהם יידיש, תוהים לאן ללכת. מכיוון שלא יכולתי לכבוש את סקרנותי, ניגשתי לשאול אותם למבוקשם. “ברחי, ילדה, הצילי את עצמך כל עוד את יכולה. הגרמנים הורגים את כל היהודים, אנחנו בורחים לרוסיה”. מייד רצתי לאבא, “טאטע, טאטע

26

תחת כנפיה של אימא רוסיה • 3 פרק

(אבא)”, אמרתי לו, “הפליטים אומרים שהגרמנים הורגים יהודים, בוא נברח, הגבול קרוב כל־כך, רק חצי שעה הליכה”. אבא שם את ידו על ראשי ואמר לי: “הוי, ילדה שלי, אני מכיר את הגרמנים, הרי אני סוחר איתם, זה 1941- ל 1939 לא יכול להיות”. זרם הפליטים הלך וגבר מיום ליום. בין הוצפה העיירה באלפי פליטים שברחו מהאזורים שנכבשו בידי גרמניה, ), ובפיהם סיפורי זוועות. הם סיפרו Lodz ) ומלודז’ ( Warsaw מוורשה ( על דברים שחוו או ראו במו עיניהם: גטאות צפופים שיהודים מתים בהם בהמוניהם מרעב וממחלות; חטיפות של יהודים לעבודות כפייה שאיש לא חוזר מהן חי; גזרות שונות ומשונות; הם סיפרו שרכוש יהודי ודם יהודי נעשו הפקר. בעקבות סיפורים אלה נמלטו רבים מיהודי קוריץ ועברו את הגבול לרוסיה. להם לא היה מה להפסיד, לאבא כן היה, או לפחות כך היה נדמה לו. אבא היה אדם אמיד, הכיבוש הרוסי לא פגע בעסקיו, ומצבו הכלכלי נותר איתן כשהיה. כששבתי והצעתי לו שנברח, הוא השיב לי: “וכי מה, נשאיר את הבית? את טחנת הקמח? מה פתאום! נישאר בקוריץ ויהיה בסדר. אל תאמיני לסיפורים, הגרמנים אנשים טובים”. בניסיון שלא לאבד את רכושו איבד אבא את חייו.

27

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

28

עם בוא הגרמנים • 4 פרק

4 פרק עם בוא הגרמנים

)1941 (קיץ

, במתקפת פתע שנקראה ‘מבצע ברברוסה’, פלשו 1941 ביוני 22- ב הגרמנים לשטחי ברית המועצות והפרו את הסכם ריבנטרופ־מולוטוב, שעליו חתמו ערב המלחמה. הסכם זה היה תוצאה של שותפות אינטרסים זמנית בין גרמניה הנאצית לברית המועצות, אך לא יצר יחסי אמון בין היטלר לסטלין, ששאיפות ההשתלטות שלהם לא עלו בקנה אחד. מטרתו של מבצע ברברוסה הייתה להכניע את ברית המועצות באמצעות השמדת כוחות הצבא האדום, כיבוש מרכזי השלטון שלה, והשתלטות על משאביה הכלכליים והתעשייתיים. ההתקפה הגרמנית הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הסובייטית ואת פיקוד הצבא האדום, שהתקשה להתמודד עם הטקטיקה החדשה של בְּלִיצְקְרִיג (מלחמת בזק) שיישמו הגרמנים ביעילות רבה. מערך הפיקוד והשליטה של יחידות הצבא האדום באזורי הגבול קרס תוך שעות ספורות, וחילות הצבא האדום החלו במנוסה. בזו אחר זו כבשו הגרמנים את ערי אוקראינה ונעו קדימה. תוך כשבועיים נכבש כל חבל ווהלין.

עם פרוץ המבצע נהייתה העיירה כולה כמרקחה; “להישאר או לברוח?” – השאלה שרבים שאלו את עצמם בעקבות סיפורי הפליטים הפכה בוערת,

29

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

ולא נותר עוד זמן רב להתלבטויות. שלושה ימים מיום תחילת המבצע קיבלו המשרדים הסובייטיים בקוריץ הוראה להתפנות, ויהודים רבים עזבו יחד איתם: פקידים שעבדו במוסדות השלטון הסובייטיים ופונו עם מעסיקיהם; צעירים שגויסו לצבא האדום ועזבו עם יחידותיהם; וגם משפחות ויחידים שהחליטו לקחת את גורלם בידיהם ועזבו מיוזמתם. הדילמה הייתה קשה ביותר: היו שהאמינו כי החיים יחזרו למסלולם ואף יוחזר להם הרכוש שהולאם; היו שטענו כי השמועות על מעשי הגרמנים מוגזמות; בעלי משפחות נרתעו לעזוב את ביתם ולנדוד על זקניהם וטפם אל הלא־נודע; לצעירים היה קשה להיפרד מהוריהם ולהיפך. אבא עדיין עמד על דעתו שאין סיבה לבהלה. ובכל זאת, כאלף מיהודי קוריץ הספיקו לעזוב את העיירה ולעבור לברית המועצות. האוקראינים הסתובבו ברחובות בפנים צוהלות וציפו בקוצר רוח לבואם של הגרמנים. “הולך להיות כאן שמח, אדון חיימניעס”, קנטר וסיורקה פלורקה, שכננו האוקראיני, את אבא, כשהבעה מכוערת של שמחה לאיד נסוכה על פניו. הפער בין פניהם העגומות של היהודים לפניהם הצוהלות של האוקראינים בלט לעין. אנו העדפנו את הכיבוש הרוסי, שהצילנו מיד הגרמנים. ואילו הם העדיפו את הכיבוש הגרמני, שהצילם מיד הרוסים, שמאז ומתמיד חתרו לסכל את עצמאות אוקראינה. כך או כך, לשמחת האוקראינים לא נותר בקוריץ כל זכר לשלטון הרוסי 1941 ביולי 1- ולמגינת ליבנו, עד ה או לצבא האדום. ביולי עם שחר נכנסו הגרמנים לקוריץ, רכובים על אופנועיהם, 2- ב ובעקבותיהם יחידות חיל רגלים ויחידות ארטילריה. האדונים החדשים סבבו ברחובות העיירה, מכריזים על בואם ביריות ובצעקות פרא בגרמנית, מכים כל יהודי שנקרה בדרכם, הורסים ומשחיתים מכל הבא ליד. שעתיים לאחר כניסתם הציתו את בית הכנסת הגדול, האדום, שהיה פאר העיר, ועל שערו היה כתוב באותיות מוזהבות: “זה השער לה’ צדיקים יבואו בו”.

30

עם בוא הגרמנים • 4 פרק

יהודים שגרו בקרבת מקום וחשו לבית הכנסת כשדליי מים בידיהם, נענו במטר כדורים. במשך שלושה ימים איש לא העז לצאת מפתח ביתו. גם 5- אנחנו הסתגרנו בבית, ואת הדלת הגפנו בבריח. בבוקר היום הרביעי, ב ביולי, נשמעו דפיקות חזקות בדלת, שאיימו לעקור אותה מציריה, וצעקות באוקראינית: “פתחו מייד, ולא, נפרוץ פנימה”. כשפתחנו את הדלת, פרצו פנימה שלושה חיילים גרמנים מלווים בשני אוקראינים. “אתה”, ציוו על אבי, “התלבש מייד, יש לך עבודה לעשות”. בעוד אבי מתלבש, נחו עיניהם על איטה, שיופייה משך את עין כל רואיה. “בואי גם את”, סימן לה בידו אחד האוקראינים, “גם לך יש עבודה לעשות”. אבא ואיטה הובלו לבית החולים האזורי, ‘זיעמסקער בולניצה’, שנמצא ממש מול ביתנו, מעבר לכביש. הגרמנים הכשירו שם בית חולים צבאי ונזקקו לידיים עובדות. בשעות הקרובות הובאו לשם עוד ועוד יהודים, כשלוש מאות איש בסך הכול. חלקם נצטווו לנקות את מתחם בית החולים, וחלקם נשלחו לבתי היהודים שבסביבה לאסוף כרים ושמיכות. גם לביתנו הגיעו שליחים, ובלב כבד מסרנו להם את הכרים ואת שמיכות הפוך היקרות שלנו. היו אלה שמיכות שאימא תפרה ומילאה במו ידיה בנוצות התרנגולות והאווזים שנשחטו לארוחות השבת והחג. קיווינו שעד שיגיע החורף ונזדקק להן, נקבלן בחזרה. בשעת ערב מאוחרת חזרו אבא ואיטה המותשים הביתה, וסיפרו שהועבדו בפרך, כשהגרמנים משגיחים שלא יעזו לנוח, אף לא לרגע אחד. אבא הועסק בטאטוא חצר בית החולים ואיטה בכביסות. כשכר עבודתם קיבלו אישור לקניית מאתים וחמישים גרם לחם – התשלום היומי לעובד (בהמשך פחתה הכמות למאה ושלושים גרם). אבא קרע את האישור בחמת זעם, בתור בעל טחנת קמח הוא לא נזקק לו, מחסנינו היו גדושים בשקי קמח. באותו ערב ליבו של אבא ניבא לו רעות, הוא התהלך בבית אנה ואנה, מציץ בחלון בחשש, פוכר את ידיו ומבקש: “ילדים, אל תעזבו אותי, רוצים להרוג אותי”. אבא, שעד כה לא הצליח לראות את הנולד, צדק הפעם, בתוך יומיים כבר לא יהיה בין החיים.

31

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

32

הרצח של אבא • 5 פרק

5 פרק הרצח של אבא

)1941 ביולי 7(

כל זה אולי היה נמנע אלמלא נשכחו שני שקים קרועים בחצר ביתנו. באחד מימי סוף יוני, בתקופת המעבר שבין עזיבת הרוסים להשתלטות הגרמנים, עצרה אצלנו יחידה של חיילים גרמנים שעשתה את דרכה לרוסיה. הם עצרו לאכול ולנוח, ולשם כך הקימו בחצר ביתנו מטבח שדה. לפני שעזבו, ציוו על אבא לתת להם כמה שקי קמח. את שקיהם הריקים זרקו בחצר. איש מאיתנו לא הבחין בשקים שהושלכו כלאחר יד בין המחסנים – שקים קרועים שעליהם מוטבע צלב קרס. וסיורקה פלורקה, שכננו האוקראיני, דווקא הבחין בדבר וחיכה להזדמנות הנאותה לעשות בו שימוש. משפחת פלורקה הייתה ענייה, ועינם תמיד הייתה צרה במשפחתנו האמידה. כעבור ימים אחדים, כאשר הגרמנים השתלטו על העיירה, התנדב וסיורקה להיות אחד מעוזריהם הנאמנים. המראה של אבי האמיד המטאטא את חצר בית החולים היסב לו הנאה רבה. בבוקר היום השני לעבודתו של אבא, שלחה אותי אימא לתת לו ארוחת בוקר. כשנכנסתי לחצר בית החולים, ראיתי את אבא מטאטא את הרצפה, כשדם רב זב מראשו. לידו עמד גרמני האוחז בפרגול. ניגשתי לגרמני

33

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

בוכייה וצועקת: “מדוע אתה מכה את אבא שלי?”. גם אבא פרץ בבכי. כשחזר הביתה, מראהו היה נורא. אימא עזרה לו להתנקות מהדם, ואני רצתי לקרוא לרופא. הרופא חיטא את פצעיו וחבש את ראשו, וכולנו הלכנו לישון בלב כבד. באמצע הלילה שוב נשמעו דפיקות נמרצות בדלת. שני אנשי אס-אס נכנסו הביתה וציוו על אבא לבוא איתם. הם סירבו להסביר לו למה, וגם לא הניחו לו להתלבש, והוא יצא מהבית בבגדיו התחתונים. על מה שקרה אחר כך, נודע לי רק בערב. אבא נלקח לגדר החוצצת בין בית החולים למועצה המקומית (‘וולוסט’), נתנו בידו מעדר והכריחו אותו לחפור בור מתחת לעץ. כשהבור היה מוכן, נקשר אבא לעץ בשרשראות ברזל, וכל עובדי הכפייה היהודים נקראו לצפות במחזה – למען יראו וייראו. משפט שדה נערך, אבא הואשם בגניבת רכוש צבאי (שני שקים) וגזר הדין הוקרא: מוות. התברר ששכנינו האוקראינים, וסיורקה פלורקה ואימו פלורצ’חה (אשת פלורקה), הובילו את הגרמנים לחצר ביתנו, הראו להם את שני השקים הקרועים עם צלב הקרס, והעלילו על אבא שגנב אספקה מהצבא הגרמני. לא עזרו בכיו של אבא והסבריו שלא הוא גנב את השקים, שגרמנים שחלפו במקום לקחו ממנו שקים חדשים והשאירו את הקרועים עם צלבי הקרס בחצרו. לא עזרו גם תחנוניו שיתנו לו להיפרד מאשתו ומילדיו. התשובה לבקשתו הייתה ירייה. אבי הצטעק: “זהו! זה הסוף!”, ואז ירו בו שוב, ובקת הרובה היכו בחוזקה על ראשו. אבא נזרק לבור, שניים מן היהודים נצטווו לכסותו באדמה, וכולם חזרו לעבודה.

34

הרצח של אבא • 5 פרק

בערב, כאשר שחררו את כל היהודים שעבדו בבית החולים, ורק אבא לא חזר הביתה, ניגשתי אל דויד ביכמן לברר מה קרה. הוא היה מדוכא והתקשה לספר לי על מה שראו עיניו. כשלבסוף סיפר, הבנתי את פשר ההתקהלות שראיתי ושתי היריות ששמעתי באותו בוקר. מר ביכמן הזהיר אותי שגם חיינו בסכנה, כי ייתכן שווסיורקה העליל גם עלינו. ואכן, מייד לאחר מכן ניגש אליי איש אס-אס, ושאל אותי היכן גרה משפחת חיימניעס. אמרתי לו שאינני מכירה אותם, ורצתי הביתה להזהיר את משפחתי: את אימא, איטה ואייזיק. ברחנו למויטל בר שויחט, קרוב משפחתנו, שהתגורר במרכז העיירה, ואצלו הסתתרנו עשרה ימים עד שחלפה הסכנה. רק כששמענו שאנשי האס-אס עזבו את בית החולים, ויחידה גרמנית חדשה הגיעה במקומם, הרשינו לעצמנו לחזור. “איפה אבא?”, שאלה אימא מייד כשהגענו הביתה. עד כה לא סיפרנו לה על מה שקרה, והיא חשבה שאבא עובד בבית החולים. “אימא, אנחנו צריכים לספר לך משהו. את מבטיחה לא לבכות?”, שאלנו. ואז בישרנו: “אבא איננו”. מרגע זה הפסיקה אימא לישון בלילות. לאבל הישן על זיסה ועל סוניה נוסף אבל חדש ואיתו קינות חדשות. אימא המשיכה לשבת ליד החלון, ולקונן שוב ושוב: “אני במיטה החמה ואתה באדמה הקרה”. תוך עשרה חודשים גם היא תחליף את מיטתה החמה בבור באדמה.

לא היה אפשר להשאיר את אבא בבור. כדי לקבור אותו בבית העלמין היהודי נזקקנו לאישור היודנרט (‘מועצת היהודים’), שהוקם בזמן

35

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

שהסתתרנו אצל מויטל בר שויחט. איטה ואייזיק טיפלו בכל זה, אני הייתי צעירה מדי. הם שילמו ליודנרט, אבא הוצא מהבור, נלקח במריצה לבית העלמין ונקבר בקבורה יהודית. יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא, כִרְעוּתֵהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ, לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל, שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא בְרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן-כָּל-בִּרְכָתָא, שִׁירָתָא, תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא דַאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן. יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן. עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.

36

בין האובדנים • 6 פרק

6 פרק בין האובדנים

)1942 במאי 21 עד 1941 (יולי

עולמי המוגן החל להתפרק, ולעולם לא ישוב עוד למה שהיה. אימא הייתה שבורה, איטה עבדה מבוקר עד ליל בבית החולים, ואייזיק ואני עשינו כמיטב יכולתנו כדי שמשפחתנו הקטנה תמשיך לתפקד. משפחתנו הייתה מהראשונות להיפגע, אולם תוך ימים ספורים יהפכו זוועות הכיבוש הגרמני לנחלת הכלל. בפקודת הגרמנים הוקמה בעיירה משטרה אוקראינית, שבשיתוף פעולה עם השלטונות הגרמניים החלה לנהל את העיירה ברוח חוקי הנאצים. גם וסיורקה פלורקה התגייס למשטרה האוקראינית והסתובב ברחובנו הלוך ושוב, מתגאה במדיו החדשים. הוא ורבים מן האוקראינים, שוטרים ושאינם שוטרים, הפכו לתומכיו הנלהבים של המשטר הגרמני- הנאצי וניצלו כל הזדמנות לפגוע ביהודים ולהתעלל בהם. ביולי הודבקו ברחבי העיירה מודעות גדולות בגרמנית ובאוקראינית 8- ב ובהן התקנות החדשות: • אסור ליהודים להחזיק ברשותם נשק מכל סוג שהוא, וכל נשק שברשותם חייב להימסר לשלטונות. • אסור ליהודים לעזוב את העיר ללא רשות השלטונות. • אסור לנוצרים לדרוך על סף ביתם של יהודים.

37

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

• על כל בית יהודי יש לצייר מגן דוד גדול בצבע כחול. • על כל היהודים מגיל שתים עשרה ומעלה לשאת על בגדיהם אות היכר: סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול, שהוחלף כמעט מייד בשני טלאים צהובים, האחד על החזה מצד שמאל, והשני על הגב. • מותר ליהודים להימצא ברחובות רק בדרכם לעבודה ובחזרה ממנה. • מותר ליהודים לערוך קניות בשוק רק בימי חמישי בשעות שמונה עד עשר בבוקר. • בתחתית המודעה נכתב: “המפר את הצו – דינו מוות”. התקנות החדשות הפכו את חיי היהודים לקשים מנשוא. בעזרת מגן הדוד הכחול זיהו הגרמנים את בתי היהודים, נכנסו לתוכם ועשו בדיירים וברכושם כרצונם. באמתלה של חיפוש נשק, עשו זאת גם השוטרים האוקראינים, ובתי היהודים הפכו הפקר. גם הטלאי הצהוב אפשר לגרמנים לזהות בנקל את היהודים, והם ועוזריהם האוקראינים נהנו להתעלל בהם סתם כך, לשם השעשוע. לעיתים רתמו אותם לעגלות משא והכריחום לגרור אותן ברחבי העיירה כאילו היו סוסים; למויטל בר שויחט, בן משפחתנו, גילחו חצי מזקנו; על שמעיהו כצמן, שכננו, ציוו לסחוב דלי מים על כל אחת מאצבעותיו, וכשלא הצליח לעשות זאת, היכוהו מכות רצח. כל שייגץ ויד הדמיון הרעה עליו. לא פחות חמורה הייתה בעיית הרעב. העבודות היחידות שהותרו היו אלה שלצורכי הממשל, וכולם ניסו למצוא משרה כדי לקבל את קצבת הלחם היומית (וגם כדי להיחשב ‘מועילים’ ולהגדיל את הסיכויים להישאר בחיים). הגברים עבדו במפעלים או בחקלאות, ובעיקר בעבודות פיזיות קשות: חציבת אבנים, כריית שוחות או הנחת הכבל התת קרקעי שנמתח מן המפקדה הראשית של היטלר עד לקו החזית. הנערות הועסקו במשק בית אצל השוטרים והפקידים האוקראינים. הזקנים וכל מי שלא היו מסוגלים לעבודה קשה, הועסקו בטאטוא רחובות. אולם הקצבה הזעומה לא הספיקה, ויהודים רבים נאלצו

38

בין האובדנים • 6 פרק

להמיר את רכושם ואת בגדיהם אצל האיכרים בשוק בעבור מזון. מכיוון שזמנם של היהודים בשוק היה קצוב – שעתיים בשבוע – עשקו אותם האיכרים, ודרשו מהם מחירים מופקעים. בתמורה לחופן שעועית, למשל, היה קשה במיוחד, 1942–1941 לא התביישו לבקש חליפה טובה. חורף שלג ירד ללא הפסקה, והטמפרטורות ירדו למינוס שלושים מעלות. יהודים רבים שנאלצו למכור את מעיליהם החמים (או למסור אותם לשלטונות לטובת החיילים הגרמנים שבחזית), עבדו בחוץ שעות ארוכות בלבוש דק. בשובם ציפו להם בתים לא מוסקים, כי לרובם לא היה מלאי של עצי הסקה. כדי להסיק את התנורים היו מלקטים זרדים וענפים יבשים, ולפעמים מסיקים את התנור ברהיטים ובלוחות רצפה. קרה גם ששתי משפחות עברו לגור יחד בבית אחד, פירקו את הבית השני והשתמשו בו לעצי הסקה. מראם של האנשים היה בכי רע: עצמות בולטות, לחיים שקועות, עור צהוב ויבש ובטן נפוחה מרעב. מצבנו שלנו היה שונה; במחסנינו היו עדיין עצי הסקה וכמה שקי קמח, ואף שהמרתף הלך והתרוקן מצנצנות הריבות והמחמצים, לא רעבנו ללחם. אימי טובת הלב, שהיה נדמה כי הזקנה קפצה עליה בבת אחת, המשיכה במסורת של חלוקת קמח וחלות לעניים. חלק מהמשפחות שנהגו להתדפק על דלתנו בימי שישי לפני המלחמה, המשיכו להגיע. והייתה גם משפחה אומללה אחת שאליה הלכתי אני בשליחות אימא לחלק חלות לשבת. במשפחה זו היו רק ילדים וזקנים. עם הגיעי היו הילדים הרעבים חוטפים מידיי את החלות וזוללים אותן, ולזקנים לא נשאר דבר. החיים הפכו לגיהינום וכולם שאלו זה את זה – מתי תבוא הישועה? אבל הגרועות מכול היו הרציחות המזדמנות והאקציות. האקציות הראשונות היו קטנות יחסית והיו רק מבוא לשחיטה הגדולה של חודש קיבל היודנרט רשימה שמית של מאה ועשרים 1941 באוגוסט 8- מאי. ב גברים יהודים, מהבולטים והמשפיעים בקהילה, שנדרשו להתייצב בבניין

39

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

המשטרה עד השעה עשר בבוקר, לכאורה לצורכי עבודה. ברשימה נכלל גם שמו של יצחק צחובוי, דודה של סוניה. לימים תספר בתו יוכבד כי ליבו ניבא לו רעות, ולפני שהתייצב במשטרה הפקיד בידי לייקה אשתו את שטר הקניין על אדמותיהם למקרה שתיאלץ למכור אותן. כל הגברים התייצבו במועד. להוציא שמונה מהם, שסומנו כבעלי מקצועות חיוניים ) ועקבותיהם Zviahel ושוחררו מייד, הם הוסעו במשאיות לכיוון זוויהיל ( אבדו. לשווא חיכו בני המשפחות לאות חיים. לייקה צחובוי, שהועסקה אז בטאטוא רחובות, שאלה וחקרה את העוברים והשבים שמא מישהו מהם ראה את יצחק, אולם איש לא ידע מה עלה בגורלו או בגורלם של שאר הגברים. גם היודנרט ניסה כמובן לברר זאת אך לא הצליח להציל מפי הגרמנים דבר וחצי דבר. רק אחרי המלחמה נודע מפי איכר שהיה עד ) ושם Suchowola למעשה, כי הם הובאו לשדה ליד הכפר סוכובולה ( באוגוסט, בחג הנוצרי הפריצ’יסטה (הקדושה – מריה), 20- נרצחו. ב הגיעה לעיר מחלקה גדולה של גסטפו (המשטרה החשאית הגרמנית). אנשיה פשטו ברחובות והחלו לתפוס יהודים. באותו בוקר הלכתי לנהר להביא מים, מפני שאת המעיין הסמוך לביתנו סתמו הגרמנים בגוויות של שבויי מלחמה רוסים. מכיוון שעדיין לא מלאו לי שתים עשרה, לא נדרשתי להצמיד לבגדיי טלאי צהוב ולא חששתי להסתובב ברחובות. כדי שלא יחשדו בי שאני יהודייה הלכתי על המדרכה, אפילו שזה נאסר על היהודים, שחויבו ללכת באמצע הכביש. כשראיתי את אנשי הגסטפו חוטפים אחד משכנינו, מאיר בסיוק, רצתי ברחובות וצעקתי ביידיש: “תברחו, שוב חוטפים יהודים!”. למרבה הזוועה לא היה לאן לברוח, כי שכנינו האוקראינים רק חיכו לזה. באותו יום תפסו אנשי הגסטפו שלוש מאות וחמישים גברים יהודים, העמיסו אותם על משאיות והסיעו אותם כביכול ). מאוחר יותר התברר שגם הם נרצחו באותו שדה Zhitomir לז’יטומיר ( באוגוסט. 8- כמו מאה ושנים עשר הקורבנות מה

40

בין האובדנים • 6 פרק

ההיעלמויות המסתוריות של מאות הגברים העלו בלב כול את החשש שהם נרצחו, ושסוף דומה צפוי לכולנו. זו הייתה שיחת היום. אייזיק ואני כל הזמן נדברנו בינינו על מה נעשה אם וכאשר יגיע רגע האמת, ניסינו לטכס עצה. הוא נהג לומר לי: “אני אברח, איטה תברח, ואת תברחי, אבל איך אימא תברח?”. אייזיק היה חכם מאוד, והגה תוכניות מילוט שונות ומשונות. אף אחד מאיתנו לא העלה בדעתו איך ייראו הדברים ברגע האמת.

41

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

42

בין האובדנים • 6 פרק

מרחף מול העין המראה הנורא...

“מרחף מול העין המראה הנורא: רוצחים במדים ירוקים. משתוללים, מתפראים, בשיגעון הם רצים, בידיהם מחזיקים ‘אוטומטים’. מגלבים מתנופפים, כאן מכות מחלקים בבשרנו החי – קורעים. מגרשים את כולם מתוך הבתים איש מאשתו מבדלים, מגרשים, ולבורות בקוזאק מובילים. נשמעות זעקות ברחובות היהודים, אנשים נואשים, נפחדים. ילדים קטנטנים, מבוהלים וחיוורים ללא הרף בוכים, צועקים. רצים הגויים, עם השקים הריקים עוזרים לגלות יהודים,

שודדים את בתינו, חבילות הם עושים מן האסון כל כך מרוצים.”

(השיר ששרו בגטו קוריץ, כתב אייזיק שניידר לפי לחן של שיר עם רוסי בשם ‘ראסקינולוס מוריה שירוקו’ – ‘נפרש לו הים במרחב’.)

43

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

44

השחיטה הגדולה • 7 פרק

7 פרק השחיטה הגדולה

)1942 במאי 21(

הייתי בת אחת עשרה כשלקחו ממני את אבא, ובת שתים עשרה כשלקחו את כל השאר: את אימא, את איטה ואת אייזיק. חבטות חזקות על הדלת העירו אותי משינה עמוקה. כבר הורגלנו לדפיקות כאלה, שאף פעם לא בישרו טובות – לפעמים היו אלה חיילים המחפשים עובדי כפייה מזדמנים, לפעמים שליחי היודנרט שבאו לאסוף חפצי ערך לפי דרישת הגרמנים ובעלי השררה האוקראינים. אבל הפעם זה הרגיש שונה. הרחוב היה עוד חשוך. היה נדמה לי שאני שומעת גם יריות. האם זה חלום? כשהתעשתי הבנתי שאין זה חלום אלא יריות של ממש. איני יודעת מי פתח את הדלת, אך כעבור כמה שניות מצאתי את עצמי נגררת בידי חייל גרמני, החוצה, לגרם המדרגות שהפריד בין שני האגפים של ביתנו הדו־משפחתי. אימא כבר עמדה שם, רועדת בכותונת הלילה שלה, ולידה עמדו רוחל ברמן השכנה ובנה הצעיר יוסל. שמתי את ידי בידה של אימא, ועמדנו שתינו רועדות מקור ומפחד, נאחזות זו בזו. מתוך הבית נשמעו תזוזות של רהיטים וצעקות בגרמנית – כנראה חיפשו מסתתרים. לא היה לי מושג איפה איטה ואייזיק. לפתע נמלט יוסל’ה הקטן חזרה לביתו, והחייל הגרמני בעקבותיו. בלי לחשוב פעמיים ניצלתי את ההזדמנות – מילותיי האחרונות

45

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

לאימא היו: “מאמע (אימא), הולכים להרוג אותנו”; הוצאתי את ידי מידה וברחתי כל עוד נפשי בי. רצתי לחצר האחורית, ושם, בין המחסנים נתקלתי במוטל ברמן, בנה של רוחל, וחייקה אשתו. אפילו לא ידעתי שהם ישנו אצלה באותו לילה; מאז ששני ילדיה הגדולים, זלטקה ומוטל, נישאו, רק יוסל גר איתה. “אל תסגירו אותי, ואני לא אסגיר אתכם”, לחשתי להם בעודי נכנסת לתוך אחד המחסנים, סוגרת אחריי את הדלת, מפלסת את דרכי בחשיכה מוחלטת. במחסן עמדו שלוש חביות. הכנסתי את ידי לראשונה, מגששת, היא הייתה מלאה עד אפס מקום בשקים ריקים; הריח הסגיר את תכולתה של השנייה: האוכל של הסוסה שלנו. גם היא הייתה מלאה עד שפתה. החבית השלישית הייתה ריקה; נכנסתי לתוכה והתכופפתי, מכווצת את גופי ככל האפשר. כעבור זמן קצר שמעתי צעקות בגרמנית וקולות בכי – תיארתי לעצמי שמוטל וחייקה נתפסו. מייד לאחר מכן נפתחה דלת המחסן, ואלומת אור של פנס סרקה את המחסן הלוך ושוב. ״ראוס איכשיסט!״ (החוצה, אני יורה!), קרא החייל הגרמני שכנראה זכר שהייתה גם ילדה קטנה באותו בית. עצרתי את נשימתי. “ראוס איכשיטס!”, קרא שוב. ואז שמעתי את צעדיו המתרחקים. ציפתה לו עבודה רבה באותו יום, ואי אפשר להתעכב בגלל יהודייה אחת קטנה. כעבור זמן מה השתתקו הקולות. יצאתי מהחבית והצצתי מהמחסן לבדוק מה קורה. אור ראשון כבר הופיע בשמיים, וראיתי שמרכזים את כל שכנינו היהודים, גברים, נשים וטף, מול בית החולים. חלק מהם היו יחפים ובפיג’מות. חזרתי לחבית. אינני יודעת כמה שעות הסתתרתי בתוכה, אך על מה שקרה בעיירה באותן שעות נודע לי רק כעבור כמה ימים. אותו יום , היה ערב שבועות. צחוק הגורל הוא שדווקא חג 1942 במאי 21- ארור, ה מתן תורה, שהציווי המרכזי בה הוא ‘לא תרצח’, נבחר ליום שבו יבוצע רצח המונים ביהודי קוריץ.

46

השחיטה הגדולה • 7 פרק

בשבועות שקדמו לחג פשטה שמועה בקרב היהודים, כי בפקודת הגרמנים החלו שבויים רוסים ואיכרים משלושה מכפרי הסביבה (קוזאק, הליטשבקה, ומורוזובקה) לחפור שלושה בורות גדולים בחורשה ליד הכפר קוזאק: עשרים מטר רוחבם, ושלושה מטר עומקם. מקור השמועה היה אוקראינים המקורבים לשלטון, שדיווחו למכריהם היהודים שהגרמנים מתכוונים לחסל שם את כל יהודי העיירה. החופרים הוחזקו תחת משמר כבד ולא הורשו ללכת לביתם שמא ייוודע ליהודי קוריץ לאיזו מטרה נחפרו הבורות. הידיעה האיומה נודעה לקהילה היהודית, אלא שהיהודים לא רצו להאמין. הייתכן? כך סתם, לקחת אנשים חפים מפשע ולירות בהם? נכון הוא שפה ושם ירו ביהודים, אך כך היה גורלם של היהודים מאז ומעולם. וכאן מדובר על השמדה ממש, וזה לא ייתכן, מעוררים בהלת שווא, כך הרגיעו את עצמם היהודים. יהודים אחדים שאלו את מעסיקיהם הגרמנים אם השמועה נכונה, והללו הכחישו אותה בתוקף וטענו כי חפירת הבורות במאי היו הבורות מוכנים. חלפו 10- נועדה להפקת חול לשיפוץ הדרכים. ב עשרה ימים וכלום לא קרה, החיים חזרו למסלולם, היהודים נרגעו והחלו במאי, ערב החג, הוקפה העיירה בידי 21- להתכונן לחג השבועות. ב המשטרה האוקראינית, שתוגברה בשוטרים שהגיעו מז’יטומיר ובאנשי גסטפו. בשעה ארבע לפנות בוקר הם פרצו לבתי היהודים, ובאיומי רובים, שלוו באלימות קשה ובמעשי רצח, הובילו אותם לכיכר העיר. כמאתיים צעירות וצעירים שסומנו כבעלי מקצועות חיוניים הושמו בצד. את כל השאר הפרידו לשתי קבוצות: גברים לחוד, נשים וילדים לחוד. בינתיים, בזמן שאספו את היהודים מבתיהם, הסתובבו אוקראינים ואוקראיניות ושקים בידיהם. כמו תנים רעבים התנפלו על הבתים הנטושים ושדדו מהם מכל הבא ליד. כשנתמלאו שקיהם, פרמו את הכסתות, רוקנו אותן מהנוצות ומילאו אותן בבגדים ובכלי בית. בערך בשעה שמונה החלו להוביל את היהודים, קבוצות-קבוצות, אל יער קוזאק, מרחק שמונה ק”מ

47

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

מהעיירה. הקשישים, החולים והתינוקות שלא יכלו ללכת ברגל, נזרקו לעגלות שעשו את דרכן לאותו מקום.

על שהתרחש בקוזאק סיפר שומר היערות, שביתו נמצא לא רחוק מן הבורות, ושהיה עד לאירועים. בארבע לפנות בוקר הגיע לביתו מפקד הגסטפו, מלווה בחיילים גרמנים ובשוטרים אוקראינים, וציווה עליו ועל אשתו לשחוט אווזים ותרנגולות רבים ככל האפשר ולהכין ארוחת צוהריים טעימה, מפני שעובדיו יעבדו כל היום. את חלקם הציב לשמור בחורשה סביב הבורות, והנותרים פתחו כמה בקבוקי יין, שהוציאו מתוך ארגזים שהביאו עימם, והחלו לשתות לשוכרה. בשעה תשע הובאה קבוצה ראשונה של גברים יהודים, עייפים אחרי שצעדו שמונה ק”מ, חלקם פצועים וחבולים. הכריחו אותם להתפשט, וכשהם עירומים כביום היוולדם, העמידו אותם בשורה, וציוו עליהם להיכנס, שישה בכל פעם, לאחד הבורות. לבור הוליכו מדרגות שנחפרו במיוחד כדי שהקורבנות יוכלו לרדת ‘בנוחות’. ליד הבור ניצב שולחן קטן ועליו תקרובת וכמה בקבוקי יין, ובכיסא שלידו ישב חייל גרמני ורובה אוטומטי בידו. הוא ציווה על ששת היהודים לשכב על האדמה, פניהם כלפי מטה, נשמע צרור יריות, צעקות קורעות לב, והשישה כבר לא היו בין החיים. מייד הורדו לבור שישה יהודים נוספים, שנצטווו ליישר את הגוויות של קודמיהם, לשכב עליהן כשפניהם כלפי מטה ולחכות לתורם. כל העת הגיעו משלוחים חדשים מהעיירה, ועוד ועוד יהודים הורדו לתוך הבור. בשעה עשר הגיע משלוח ראשון של נשים וילדים, שנרצחו אף הם באותה שיטה אך בבור נפרד. מן הבורות נשמעו זעקות וקולות בכי של ילדים שהיו חבוקים בזרועות אימהותיהם וכדורי המרצחים פספסו אותם. הקולות המחרידים נשמעו למרחקים. הרוצחים המשיכו כל העת לשתות יין כדי לאגור אומץ, ונעשו פרועים יותר ויותר. בשעות הצוהריים נמצאו ליד הבורות מאות יהודים שחיכו לתורם, וכדי להעסיקם הכריחו אותם הגרמנים למיין את בגדי ההרוגים. היו שמצאו שם את בגדי ילדיהם. חלק

48