מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
יכולתי לשמוע את אימא מזמינה אותנו לשבת לשולחן השבת, לראות את כולנו יושבים שם חגיגיים ומחויכים, שרים שירי שבת ביידיש. לא רציתי ללכת, לא רציתי שוב להיפרד. לפני שעזבנו, סיפרה לי בעלת הבית שפלורצ’חה התאבדה, תלתה את עצמה, ושווסיורקה השתחרר בסופו של דבר מהכלא, ובכספים שגזל מהיהודים הצליח לקנות לעצמו בית חדש. משם המשכתי לבקר את בני משפחתי. ראשית הלכתי לעץ שליד בית החולים, מול הבית, היכן שירו באבא, והדלקתי שם נר זיכרון. אחר כך נסעתי לבית העלמין, ששם הוא קבור. נסעתי גם לבורות הירי בקוזאק, לבקר את אימא, איטה ואייזיק. שלושת הבורות העצומים נשארו שם, ובהם אלפי הנרצחים מיום השחיטה הגדולה ומיום חיסול הגטו. הבטחתי לאבא ולאימא שאבוא אליהם בכל הזדמנות. שנה לאחר מכן נסעתי שוב לקוריץ, הפעם עם יהודה. “בוא איתי”, ביקשתי, “כל עוד אני בחיים”. הלכנו לבית העלמין, הראיתי לאבא את נכדו הבכור, הקרוי על שמו. שוב עשינו את כל המסלול: העץ, בורות הירי. עברנו בין כל התחנות של תקופת ילדותי. הראיתי ליהודה את מסלול הבריחה שלי. נסענו לכפר קולוברט. לקחנו איתנו שומרי ראש, ושמנו פנינו לטחנת הקמח. היא עדיין עמדה שם, בולטת לעין, מיתמרת לגובה, בגאווה, כמו לזכרו של אבא. נסענו גם לכפר זליזניצ’ה. רציתי מאוד לראות את בת הטוחן, שעל פי גילה המשוער הערכתי שהיא עדיין בחיים. את שמה לא זכרתי, אבל עברתי שם מאיש לאיש, ונתתי להם סימנים מזהים. הסתובבתי שם עשר שעות, עד שהרמתי ידיים. בשנה שלאחר מכן, כשביקרתי שוב בקוריץ, ניסיתי שנית את מזלי. הרגשתי שאני מוכרחה למצוא אותה, זה לא נתן לי מנוח. שוב נסעתי לכפר זליזניצ’ה, שוב עברתי מאיש לאיש והסברתי את מי אני מחפשת. בסופו של דבר נזכר בה אחד האוקראינים. הוא סיפר לי שהרגו אותה בזמן
106
Made with FlippingBook Annual report