מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

נספחים

היינו ילדים, אימא הייתה עסוקה בנו ובעבודות, ולכן לא היה לה הרבה זמן להתעסק בעבר. אני חושב שהשינוי שהיא עברה, שהחזיר אותה לעבר ולצורך לספר עליו כל הזמן, נגרם משתי סיבות: הראשונה, משפט דמיאניוק, שאותו כבר ציינתי, והשנייה, תחילת מסורת הביקורים בקוריץ, שהחזירו לה את כל חוויות הילדות והשואה”. השינוי בא לידי ביטוי גם בשמחת החיים של יפה, כפי שמציין יהודה: “עד גיל די מבוגר (מבחינתי) אני זוכר את אמא כאדם שמח ושופע הומור. אני לא זוכר את אמא בוכה בשנות ילדותי, אף שכיום אני יודע שהיא כן בכתה בלילות. הדברים הלכו והשתנו ככל שהתבגרה. היא החלה יותר ויותר להיזכר בשואה ולהזכיר את בני משפחתה שנספו. לדעתי, נקודת המפנה המשמעותית הייתה בשנת , כאשר נפתחו שערי אוקראינה, ואימא חזרה לכפר הולדתה 1993 ולמקומות שבהם גדלה ובהם חוותה את השואה. השמחה וההומור (שעדיין קיימים במידה מסוימת) פינו את מקומם לזיכרונות קשים, וזכר השואה תפס יותר ויותר מקום בשיח המשפחתי”. הם אינם בטוחים שאת הכול היא מספרת להם, אבל ישנם סיפורים שעליהם היא חוזרת שוב ושוב, בעיקר על הרצח של אביה ועל בריחתה מהשחיטה הגדולה. “היא כל הזמן חוזרת על זה”, מספר חיים, “ולכן בעצם אנו מכירים כמעט את כל מה שעבר עליה”. גם לביקורים בקוריץ יש חלק בהתקרבותם של יהודה וחיים לנושא , וכך הוא מספר 1994 השואה. יהודה נלווה ליפה כבר במסעה השני, בשנת עליו: “במסע זה סיפרו רבים מבני הדור הראשון את סיפורם האישי הקשה, וביניהם גם אימא. אז נחשפתי בצורה הרבה יותר רחבה למה שעבר על אימא (ועל האחרים). הייתי במקומות שבהם התרחשו הדברים, והרגשתי הזדהות הרבה יותר גדולה”. יהודה מוסיף שאותו מסע תרם גם להתהדקות הקשרים בינו לבין ארגון יוצאי קוריץ: “עד אז היה לנו קשר ממש מינורי עם קהילת יוצאי קוריץ. נפגשנו אחת לכמה שנים במסגרת ההתכנסויות

119