מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

להם להתמודד עם קשיי הפרנסה ומצוקת הקיום. ממילא זה היה סידור זמני, אף אחד לא העלה בדעתו להישאר בקוריץ, שהרגישה כמו בית קברות אחד גדול, כולם רצו לנסוע, לאן שלא יהיה. הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לעיירה היה ללכת למטה הנקוו”ד (אֶן-קָה-וֶה-דֶּה – קומיסריון הפנים העממי של ברית המועצות). ידעתי ששם אפשר למסור את שמותיהם של משתפי הפעולה עם המשטר הגרמני-הנאצי. פגשתי שם כמה מהניצולים, וביניהם גם איטה שפירא, שכמוני נותרה לבדה ותלווה את דרכי בהמשך. סיפרתי לשוטרים על העוול שעשתה לנו משפחת פלורקה, החל בעלילת הדם וכלה בגזלת הבית. “בואי קודם כול נלך לשם, לראות מה המצב”, הציעו לי. נלוו אליי שני שוטרים חמושים, יהודי ורוסי, ויצאנו לאינטר־דה־מילען, למקום שהיה ביתי. המראות מסביב היו מדכאים. חלק מבתי היהודים נמחו מעל פני האדמה, כמו בית משפחת פינקלשטיין, שנהרס בהפצצה ובמקומו נשתל שדה תפוחי אדמה. מבתיהם של דויד ביכמן, שמעיהו כצמן ומאיר בסיוק הציצו אלי פניהם של אוקראינים חשדניים, מבטם תוהה ומאשים: מה עושה כאן אחת מהנֶדוֹבִּיטְקֶס (ה’לא הרוגים’), כך כינו אותנו אז, הרי היטלר הבטיח להרוג את כל היהודים. הגענו לבית, הבית שבו נולדתי, שבו ידעתי ימים מאושרים. לפני המדרגות עצרתי לכמה שניות, לנשום. הזיכרונות החלו להציף אותי בזה אחר זה, הולמים בבטני: על המדרגות האלה דילגתי שתיים-שתיים בכל בוקר בדרכי ל’תרבות’, כשאיטה ואייזיק הולכים מאחוריי, ואימא מנופפת לנו לשלום מהדלת; על המדרגות האלה גררו את אבא בבגדיו התחתונים לדרך שממנה לא שב; על המדרגות האלה ברחתי מהחייל הגרמני בבוקר של השחיטה הגדולה, משאירה שם את אימא ורוחל ברמן החרדות. “את באה?”, שאל אותי השוטר היהודי, והחזיר אותי בבת אחת למציאות. דפקנו על דלת הבית ונכנסנו פנימה. כל הרהיטים היפים שלנו עדיין היו

76

Made with FlippingBook Annual report