מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
בבושקה (סבתא, ברוסית)”, אמרה לי, “ועכשיו בואי נתפלל יחד לעילוי נשמתם של הורייך”. “מה זה, לא לימדו אתכם להתפלל שם, בבית היתומים?”, הוסיפה כשראתה אותי עומדת נבוכה. בבושקה לקחה על עצמה ללמד אותי את כל התפילות לישו ולמריה, האם הקדושה. כרעתי לפני האיקונות שעמדו על השידה בכניסה לבית, ובכיתי מעומק ליבי. הייתי יתומה טרייה, ולא נזקקתי לזייף את הבכי. בבושקה התרשמה ואמרה לי שאני קדושה. למוחרת ידעו כל תושבי הכפר שאיוואן הביא קרובה יתומה. מכיוון ששלטתי באוקראינית וברוסית, לא עוררתי כל חשד. סיפרתי להם שאיבדתי את הוריי כשהייתי ילדה קטנה, ושברחתי מבית היתומים. הם ריחמו עליי מאוד והצטלבו. לאיוואן היו כמה פרות חולבות וחלקת שדה שבה גידל תפוחי אדמה. תהיתי מדוע הציג את עצמו בפני ברונק הסנדלר כ”עשיר”. עד מהרה אגלה את מקור הכנסתו הנוסף. כמו כל דרי הכפר עבדתי קשה: עזרתי לבבושקה בעבודות הבית, עיבדתי את השדה, וחלבתי את הפרות. בבושקה אהבה אותי בכל ליבה, והתייחסה אליי כאילו הייתי בתה. התנאים בכפר היו עלובים כל כך, שבהשוואה אליהם ביתי בקוריץ היה נראה לי כמו ארמון מלכים. שירותים לא היו, ואנשים עשו את צרכיהם באמצע הרחוב, הנשים ניגבו את עצמן בשמלותיהן, והמשיכו הלאה לדרכן. סבון לא היה בנמצא, ואת הידיים שטפו, אם בכלל שטפו, במי הנהר או במי התעלות ששימשו להשקיית השדות והבהמות. גם רופא לא היה בכפר, החולים טופלו בתרופות סבתא, ולעיתים קרובות נפטרו ממחלותיהם. בשל תנאי התברואה הגרועים פשטה בכפר מגפת דיזנטריה (מחלת מעיים), ואנשים נדבקו בה בזה אחר זה. גם אני נדבקתי, הקאתי ושלשלתי ללא הפסקה, ידיי התמלאו פצעים, ולא הייתי מסוגלת לעמוד על רגליי. נדמה היה לי שאני עומדת למות. בבושקה לא משה ממני, עשתה לי קומפרסים חמים, השקתה אותי במים, והאכילה אותי בכוח באוכמניות, תרופת הסבתא
56
Made with FlippingBook Annual report