מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
בזהות בדויה: שמי ז’ניה • 9 פרק
שלה, שכמובן הקאתי מייד. כשנדמה היה שכלו כל הקיצין, הגיעה הישועה ממקור לא צפוי – על המדף עמד בקבוק גדול של וודקה, סָמָגוֹן, שהכנו לבד מתפוחי אדמה. הבקבוק היה מלא עד חציו. הצבעתי עליו בידי – לדבר לא הייתי מסוגלת – וסימנתי לבבושקה שתביא לי את הבקבוק. שתיתי ממנו מלוא הגרון, וראה זה פלא – התחלתי להחלים. מה גרם לי לחשוק בוודקה? לאלוהים פתרונים. מעולם לא שתיתי וודקה לפני כן, וגם אבא לא שתה, אבל היא עשתה את העבודה, הבראתי ונשארתי בחיים. איוואן שמר על סודי. כמעט שלא דיברנו בינינו, וכשרצה למסור לי ידיעות מקוריץ, עשה זאת בעקיפין, כבדרך אגב. ערב אחד אמר לאימו, אך בעצם ייעד זאת לאוזניי, “חיסלו את הגטו בקוריץ”. כך גיליתי שגם שארית הפלטה כבר איננה. הפרטים המדויקים נודעו לי כמובן רק אחרי המלחמה. הגטו חוסל כחודשיים וחצי אחרי שעזבתי את קוריץ. כאלף ומאה יהודים התרכזו בו, ובהם מאתיים העובדים החיוניים שניצלו מהשחיטה הגדולה, כל אלו שהצליחו להסתתר במהלכה, וגם יהודים רבים מכפרי הסביבה שנמלטו מהאקציות בכפריהם ועברו לקוריץ. היהודים האמינו להבטחות הגרמנים שכל מי ששרד את האקציה מוגן, ולא נשקפת לו כל סכנה. התנאים היו עדיין קשים מנשוא, הגוף רעב והנפש שבורה, אבל בהדרגה ובאין ברירה החלו החיים לחזור למסלולם. אפילו חתונה נערכה בגטו – אחד הגברים שאיבד את אשתו וילדיו בשחיטה הגדולה נישא לאישה ערירית. אופטימיות זהירה הייתה באוויר, וגם הפליטים שהגיעו מערי הסביבה ובשורות איוב בפיהם, לא הצליחו לערער אותה. ואז הגיעו הימים הנוראים של חודש תשרי. בראש השנה התכנסו רבים בבית הכנסת של הסנדלרים, בית הכנסת היחיד ב’שיל גאס’ שנותר שלם, והתפללו “יהי רצון מלפניך, ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה”. למוחרת ראש השנה פשטו שמועות שהגרמנים מתכוונים לחסל
57
Made with FlippingBook Annual report