מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
בוכייה וצועקת: “מדוע אתה מכה את אבא שלי?”. גם אבא פרץ בבכי. כשחזר הביתה, מראהו היה נורא. אימא עזרה לו להתנקות מהדם, ואני רצתי לקרוא לרופא. הרופא חיטא את פצעיו וחבש את ראשו, וכולנו הלכנו לישון בלב כבד. באמצע הלילה שוב נשמעו דפיקות נמרצות בדלת. שני אנשי אס-אס נכנסו הביתה וציוו על אבא לבוא איתם. הם סירבו להסביר לו למה, וגם לא הניחו לו להתלבש, והוא יצא מהבית בבגדיו התחתונים. על מה שקרה אחר כך, נודע לי רק בערב. אבא נלקח לגדר החוצצת בין בית החולים למועצה המקומית (‘וולוסט’), נתנו בידו מעדר והכריחו אותו לחפור בור מתחת לעץ. כשהבור היה מוכן, נקשר אבא לעץ בשרשראות ברזל, וכל עובדי הכפייה היהודים נקראו לצפות במחזה – למען יראו וייראו. משפט שדה נערך, אבא הואשם בגניבת רכוש צבאי (שני שקים) וגזר הדין הוקרא: מוות. התברר ששכנינו האוקראינים, וסיורקה פלורקה ואימו פלורצ’חה (אשת פלורקה), הובילו את הגרמנים לחצר ביתנו, הראו להם את שני השקים הקרועים עם צלב הקרס, והעלילו על אבא שגנב אספקה מהצבא הגרמני. לא עזרו בכיו של אבא והסבריו שלא הוא גנב את השקים, שגרמנים שחלפו במקום לקחו ממנו שקים חדשים והשאירו את הקרועים עם צלבי הקרס בחצרו. לא עזרו גם תחנוניו שיתנו לו להיפרד מאשתו ומילדיו. התשובה לבקשתו הייתה ירייה. אבי הצטעק: “זהו! זה הסוף!”, ואז ירו בו שוב, ובקת הרובה היכו בחוזקה על ראשו. אבא נזרק לבור, שניים מן היהודים נצטווו לכסותו באדמה, וכולם חזרו לעבודה.
34
Made with FlippingBook Annual report