מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
הרצח של אבא • 5 פרק
בערב, כאשר שחררו את כל היהודים שעבדו בבית החולים, ורק אבא לא חזר הביתה, ניגשתי אל דויד ביכמן לברר מה קרה. הוא היה מדוכא והתקשה לספר לי על מה שראו עיניו. כשלבסוף סיפר, הבנתי את פשר ההתקהלות שראיתי ושתי היריות ששמעתי באותו בוקר. מר ביכמן הזהיר אותי שגם חיינו בסכנה, כי ייתכן שווסיורקה העליל גם עלינו. ואכן, מייד לאחר מכן ניגש אליי איש אס-אס, ושאל אותי היכן גרה משפחת חיימניעס. אמרתי לו שאינני מכירה אותם, ורצתי הביתה להזהיר את משפחתי: את אימא, איטה ואייזיק. ברחנו למויטל בר שויחט, קרוב משפחתנו, שהתגורר במרכז העיירה, ואצלו הסתתרנו עשרה ימים עד שחלפה הסכנה. רק כששמענו שאנשי האס-אס עזבו את בית החולים, ויחידה גרמנית חדשה הגיעה במקומם, הרשינו לעצמנו לחזור. “איפה אבא?”, שאלה אימא מייד כשהגענו הביתה. עד כה לא סיפרנו לה על מה שקרה, והיא חשבה שאבא עובד בבית החולים. “אימא, אנחנו צריכים לספר לך משהו. את מבטיחה לא לבכות?”, שאלנו. ואז בישרנו: “אבא איננו”. מרגע זה הפסיקה אימא לישון בלילות. לאבל הישן על זיסה ועל סוניה נוסף אבל חדש ואיתו קינות חדשות. אימא המשיכה לשבת ליד החלון, ולקונן שוב ושוב: “אני במיטה החמה ואתה באדמה הקרה”. תוך עשרה חודשים גם היא תחליף את מיטתה החמה בבור באדמה.
לא היה אפשר להשאיר את אבא בבור. כדי לקבור אותו בבית העלמין היהודי נזקקנו לאישור היודנרט (‘מועצת היהודים’), שהוקם בזמן
35
Made with FlippingBook Annual report