מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

תחת כנפיה של אימא רוסיה • 3 פרק

(אבא)”, אמרתי לו, “הפליטים אומרים שהגרמנים הורגים יהודים, בוא נברח, הגבול קרוב כל־כך, רק חצי שעה הליכה”. אבא שם את ידו על ראשי ואמר לי: “הוי, ילדה שלי, אני מכיר את הגרמנים, הרי אני סוחר איתם, זה 1941- ל 1939 לא יכול להיות”. זרם הפליטים הלך וגבר מיום ליום. בין הוצפה העיירה באלפי פליטים שברחו מהאזורים שנכבשו בידי גרמניה, ), ובפיהם סיפורי זוועות. הם סיפרו Lodz ) ומלודז’ ( Warsaw מוורשה ( על דברים שחוו או ראו במו עיניהם: גטאות צפופים שיהודים מתים בהם בהמוניהם מרעב וממחלות; חטיפות של יהודים לעבודות כפייה שאיש לא חוזר מהן חי; גזרות שונות ומשונות; הם סיפרו שרכוש יהודי ודם יהודי נעשו הפקר. בעקבות סיפורים אלה נמלטו רבים מיהודי קוריץ ועברו את הגבול לרוסיה. להם לא היה מה להפסיד, לאבא כן היה, או לפחות כך היה נדמה לו. אבא היה אדם אמיד, הכיבוש הרוסי לא פגע בעסקיו, ומצבו הכלכלי נותר איתן כשהיה. כששבתי והצעתי לו שנברח, הוא השיב לי: “וכי מה, נשאיר את הבית? את טחנת הקמח? מה פתאום! נישאר בקוריץ ויהיה בסדר. אל תאמיני לסיפורים, הגרמנים אנשים טובים”. בניסיון שלא לאבד את רכושו איבד אבא את חייו.

27