מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
נספחים
עדיין בידי הרוסים. היוזמה באה ממפלגת ‘פועלי ציון’, והמנהל הראשון היה יעקב לוי, בוגר ‘גימנסיה הרצליה’, ששירת כקצין בצבא הטורקי ונתגלגל איכשהו לקוריץ. הוא הביא עמו רוח רעננה משדות העמק והגליל, החדיר לבית הספר את העברית המדוברת של הארץ, והיה המחשה חיה להווייתה של ארץ ישראל. עם כניסת הפולנים לקוריץ, עזב יעקב לוי את העיירה, ומנהלים אחרים תפסו את מקומו. מי שניהל את בית הספר ערב מלחמת העולם השנייה היה דוד סולומיאניק, שהשרה בין כותלי בית הספר אווירה חברתית-תרבותית מיוחדת במינה. אחת החגיגות הגדולות שנערכו בקוריץ בתקופתו הייתה לכבוד הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. סולומיאניק נשא את נאום הפתיחה, ובו פרש את תפיסתו האידיאולוגית שלאורה הוביל את בית הספר: “תרבות עברית, שפה עברית ומדינה עברית הם חטיבה אחת. העם העברי הולך וקם לתחייה...”. בשנת , עם השתלטות הרוסים, קרסה רשת ‘תרבות’ ובית הספר נסגר. 1939 החדר והישיבה – בהווי העיירה היהודית המונח ‘חדר’ מתייחס למסגרת לימודים דתית לילדים צעירים. המורה בחדר נקרא ‘מלמד’ (במילעיל), והחדר שבו התקיימו הלימודים שכן בביתו או בבית הכנסת. יום הלימודים בחדר היה ארוך, מבוקר ועד ערב, שיטת הלימוד העיקרית הייתה לימוד בעל פה, והחומר הנלמד היה תורה ומשנה. המשמעת הייתה חמורה, כל מלמד היה מצויד ברצועה, ומי שהפר את הכללים נענש במלקות. הלימודים בחדר החלו בגיל שלוש או ארבע, ומשבגרו הילדים עברו ללמוד בישיבה. הישיבה בקוריץ הייתה יוצאת דופן. המוטו שלה היה ‘תורה ודרך ארץ’. מנהיגי הישיבה שאפו להוציא מתחת ידם לא רק למדנים אלא גם מנהיגים רוחניים ותורניים לבית ישראל כולו. מי שסיים את חוק לימודיו בישיבה היה כמי שמסיים אוניברסיטה תורנית, והיה מצויד בכל התעודות הדרושות לשם מילוי תפקיד תורני ורוחני בעם. בני הישיבה היו מעורים בכל ענייני העיר והיו מקובלים בקהילה וקשורים בקשרי אהבה לבני
137
Made with FlippingBook Annual report