מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
הבריחה לחיים • 8 פרק
אמרה לי: “ביום שברחת, הרגו עד השעה ארבע. כל מי שנשאר בחיים אחרי ארבע הלך לגטו. כבר לא הורגים שם, את חופשייה, חזרי לקוריץ”.
רגליי נשאו אותי הביתה. לא היה ספק בליבי שכולם מתים, אבל רציתי לקחת תמונות למזכרת. רק כמה תמונות. בצעדים כבדים עליתי במדרגות. הכובע של אייזיק היה תלוי שם, כאילו מחכה לו. בפתח הבית עמדה פלורצ’חה, חוסמת בידה את הכניסה. “זה כבר לא הבית שלך, עכשיו זה הבית שלי, את תלכי לגטו”, ציוותה עליי ובידה השנייה הצביעה החוצה, לכיוון מרכז העיירה. מתוך הבית הציץ וסיורקה, נועץ בי מבט מאיים, מתופף באצבעותיו על כת אקדחו, שמא יעלה בדעתי להתווכח עם אימו. ברגע זה גמלה בליבי ההחלטה להישאר בחיים. לא רציתי לחיות, לא היה לי בשביל מה, אבל רציתי לנקום, לראות במפלתם של הרוצחים שהביאו עלינו את אסוננו. רציתי גם לספר לעולם. חשבתי שאני מאחרוני היהודים ושמחובתי להעיד על כל מה שעשו לנו. הלכתי לגטו. זה היה גטו פתוח, שאפשר היה להיכנס אליו ולצאת ממנו בחופשיות. גבולותיו הרשמיים היו: ממזרח – צידו הימני של רחוב ברזדובסקה, ממערב – צידה השמאלי של סמטת אוסטרה, במקום שבו היה בית החרושת לצמר גפן, מצפון – סמטת ביתו של הרופא, ד”ר וולאך, ומדרום – הבית לשעבר של תלמוד תורה ונחלת הכומר. גבולות אלו היו רשמיים בלבד, ובפועל הסתפקו הניצולים בבתים אחדים לאורך רחוב בתי הכנסת המרכזי (ה’שיל גאס’) משני צידיו. מראה הבתים היה נורא: הדלתות והחלונות פרוצים, הרהיטים שבורים, וכל פריט בעל ערך נשדד. נורא עוד יותר היה מראה המשפחות: גברים ללא נשים, נשים ללא גברים, הורים בלי ילדים וילדים בלי הורים. מקרעי המשפחות נוצרו קבוצות חדשות, שהניצולים קראו להן בבדיחות “קולחוזים” (משקים משותפים).
53
Made with FlippingBook Annual report