מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
רצתי בשדות ובתעלות שבצד הדרך, נחרדת מכל רשרוש עלה ומכל משב רוח. רצתי ללא הפסקה, ורק מדי פעם עצרתי לכמה שניות להסדיר את נשימתי. השדות לבלבו בשלל צבעים, פרפרים התעופפו באוויר, ופה ושם בצבץ לו פרי הקיץ האהוב עליי, תות שדה, אך לא הייתי מסוגלת ליהנות ממנו; דאגתי מאוד לאימא, לאיטה ולאייזיק. הם היו כל עולמי. הסבים והסבתות שלי נפטרו זה מכבר; הדודים והדודות שלי לא גרו לידי; שני אחיה של אימי, הרשל ואליק, חיו בארגנטינה, ואילו אחיו ואחותו של אבי גרו בכפרי הסביבה: האח משה בטוצ’ין והאחות, מומע (דודה), בקולוברט. מאז הכיבוש הגרמני לא הצלחנו לקבל מהם אות חיים. כשהגעתי סוף סוף לקולוברט רצתי היישר לטחנת הקמח. כמו תמיד מצאתי שם את הטוחן הזקן ואישתו. “עזרו לי”, ביקשתי, “הורגים בקוריץ”. אשת הטוחן לא חשבה פעמיים, והחביאה אותי בחדר הצדדי. שמעתי אותם מתלחשים, מתלבטים מה לעשות בי. אילו רצו, יכלו להסגיר אותי לידי המשטרה האוקראינית ולקבל את טחנת הקמח לידיהם. אבל מחשבה כזו אפילו לא חלפה במוחם, הם רצו להציל אותי. “את לא יכולה להישאר אצלנו”, הסבירו לי, “כולם מכירים אותך ויודעים שאת יהודייה”. בערב לקח אותי הטוחן לבתו, שהתגוררה בכפר זליזניצ’ה, מרחק שלושה ק”מ מקולוברט. נסענו לשם בעגלתו, כשאני מוסתרת היטב מתחת לשמיכה. אך גם בזליזניצ’ה רבים הכירו אותי, כי אבא הרי סחר עם כולם. “תתחבאי בשדה עם הפרה”, אמרה לי בת הטוחן, “כאילו את רועת הצאן שלי”. בימים הייתי בשדה עם הפרה, שהביטה בי בעיניים גדולות ועצובות, ובלילות כשאיש לא ראה, הכניסה אותי בת הטוחן לביתה. הייתי אצלה ארבעה ימים. “שיינדל’ה, השכנים אומרים שרועת הצאן שלי בוכה”, אמרה לי ביום הרביעי, “אם את רוצה להישאר בחיים, אל תבכי”. בת הטוחן, שחששה לחיי (ואולי גם לחייה), נסעה לקוריץ לבדוק אם נרגעו הרוחות. כשחזרה
52
Made with FlippingBook Annual report