מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

עברתי מבית לבית, ומהר מאוד הבנתי שמרבית שכניי ומכריי אינם בין החיים. הגטו לא היה בשבילי, הרגשתי ששם המוות בטוח, בעוד שאני החלטתי לעשות את כל שביכולתי להישאר בחיים. הודעתי למכריי המעטים שאני הולכת לעשות עצמי גויה. “בהצלחה”, אמרו לי, “אנחנו נתפלל בשבילך. תעברי את המלחמה כגויה, ותיקחי מהם נקמה”. החלטתי לחזור לשכונת מגוריי, כדי לנסות את מזלי אצל שכננו הפולני, פיורו, שעימו תמיד היינו בקשרי ידידות. הוא קיבל את פניי בחמימות, הניח את ידיו על כתפיי ואמר לי בצער: “אין איטה, אין אייזיק”. “פאן פיורו (אדון פיורו), אני מוכרחה להישאר בחיים”, אמרתי לו, “עזור לי”. בלי לומר מילה הוא לקח אותי לגג אחד המחסנים שלו, שבו שכנו הבהמות. שם פגשתי את האחיות אוקה ולובה שמוטר, שגרו לא הרחק ממני, והיו קצת יותר מבוגרות. הן הסתתרו אצל פיורו כבר כמה ימים. “אנחנו נעבור את המלחמה הזאת ויהי מה”, הבטחנו לעצמנו וזו לזו. ושלושתנו אכן עשינו זאת. אחרי ארבעה ימים, כשהבנתי שמפאן פיורו לא תבוא הישועה, ניגשתי לברונק, הסנדלר הפולני שלנו, ואמרתי גם לו: “אני מוכרחה להישאר בחיים, עזור לי”. בדיוק היה אצלו ידיד אוקראיני מהכפר וילה, איוואן שפצ’וק שמו, שהגיע לקוריץ כדי למכור פרות. “היתומה היהודייה הזו היא מבית עשיר מאוד”, אמר לו ברונק, “היא נשארה לבדה, אם תעזור לה, אז אחרי המלחמה כל רכושה לך יהיה”. “אני לא צריך דבר, אני עצמי עשיר”, השיב לו איוואן, “אבל יש לי אימא זקנה שתשמח לעוזרת בית. אקח אותה איתי”. סיכמנו בינינו שאת סודי הוא ישמור לעצמו, ובכפרו איש לא ידע שאני יהודייה. כשעזבנו את קוריץ, בעגלתו הרתומה לסוס, חלפנו על פני הגטו. “שיינדל’ה, נְקוּמֶה! (נקמה)”, צעקו לי מכריי, “אם תישארי בחיים, תיקחי נקמה גם בשמנו!”. עזבתי את קוריץ כשקריאות ה”נקומה! נקומה!” מלוות אותי. הן מלוות אותי עד עצם היום הזה.

54