מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
השיבה הביתה • 12 פרק
שם, בדיוק כפי שעזבנו אותם, אדישים לדיירים שהתחלפו. ליד השולחן ישבה פלורצ’חה. “את מכירה אותה?”, שאל השוטר בהצביעו עליי. “לא”, השיבה פלורצ’חה, עושה עצמה כמי שאינה מכירה אותי, ונמנעת מלהסתכל לי בעיניים. “האם ליהודי שגר כאן היו ילדים?”, הוסיף ושאל השוטר. “כן”, השיבה פלורצ’חה, “היו לו בת גדולה, בן ובת צעירה”. “זו אני”, נפלטו המילים מפי, “הבת הצעירה, שיינדל”. אחרי שלוש שנים במסווה, סוף סוף יכולתי לומר את שמי. גמרתי אומר שלא לעזוב את קוריץ לפני שאגרש את הרוצחים של אבא מהבית. ידעתי שלא משנה היכן אחיה, לא אדע מנוחה כל עוד הם גרים שם. לקח לי כשנה עד שהצלחתי להחזיר לרשותי את הבית. נזקקתי למצוא עורך דין, ומכיוון שהייתי קטינה, נזקקתי גם לאפוטרופוס שיגיש בשמי את התביעה לבית המשפט. באותה שנה גרתי עם זלטקה רוטנברג, בתה של רוחל ברמן זיכרונה לברכה. אפשר לראות כאן סגירת מעגל – לפני המלחמה דאגה חיה, אימי, לרוחל האלמנה, והזמינה אותה לגור באגף הימני של ביתנו הדו משפחתי חינם אין כסף; וכעת זלטקה, בתה של רוחל דואגת לי, בתה של חיה, ומלינה אותי אצלה, עם קבוצתה. זלטקה ובעלה יעקוב שרדו את המלחמה כשהם מסתתרים ברפת של איכר אוקראיני. אחד מבניהם, ששמו היה אהרון, נרצח, והשני, ששמו בֶּבֶּה, ניצל. שמרתי עליו בבקרים כשזלטקה יצאה לעבודתה באחת החברות הממשלתיות. הוא סיפר לי מקצת הזוועות שעברו עליו במלחמה, וכיצד היה מתגנב בלילות ולוקח מהאוכל של כלבו של האיכר כדי לא לגווע ברעב. כעת לא היה מחסור במזון. את המצרכים קניתי בשוק, ששינה פניו לחלוטין. שדרת החנויות הקטנות של הסוחרים היהודים, שהקיפה את השוק, נעלמה כלא הייתה, ורק הרוכלות האוקראיניות עדיין ישבו שם, מול המחצלות שלהן, ממשיכות במלאכתן, כאילו לא קרה שום דבר יוצא דופן בקוריץ בשנים האחרונות. גם ברחוב בתי הכנסת, ‘השיל גאס’, לא נותר זכר לחיים
77
Made with FlippingBook Annual report