מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
שהיא ניסתה לגונן עלינו מהסיפורים הקשים הללו. בדיעבד אני מודה על כך. דוגמא הפוכה אני רואה בזמר יהודה פוליקר, שגדל בצל טראומת השואה, ואיך הדבר השפיע על מהלך חייו”. שניהם ידעו מגיל צעיר שהם קרויים על שמות הסבים שנספו בשואה. בהריונה הראשון התפללה יפה לבן זכר, כדי שתוכל לקרוא לו יהודה על שם אביה. אבל יהודה הבן לא היה מודע למטען הכבד שנלווה לשמו. “ידעתי ששמי ניתן לי על שם אביה של אימי שנרצח, אבל לא קישרתי את זה לשואה. ראיתי בזה דבר טבעי שהנכד נקרא על שם סבו”. גם חיים לא הרגיש מחויבות לשם שקיבל, שם שנועד לשמר את זכרו של סבו מצד אביו. והוא מסביר מדוע: “מכיוון שלא סיפרו לי בילדותי על מה שעבר עליו, זה לא כל כך נגע בי. עם השנים, כשהתחילו לספר, חשתי יותר קרבה לנושא. וככל ששמעתי יותר, כך הבנתי יותר את משמעות האובדן, וכאילו ‘הכרתי’ את כל הנספים, לא רק את חיים, הסבא שלי, אלא גם את הדודים, בני הדודים וכולי”. כמו רבים מבני דורם, הם גדלו בלי סבים וסבתות אבל הדבר לא הפריע להם. כך יהודה: “הנושא לא הטריד אותי במיוחד כשהייתי ילד. אומנם הבנתי שהסבים והסבתות נספו בשואה, וזאת כחלק מההיחשפות לנושא השואה בבית הספר, אבל קיבלתי את זה כעובדה. מכיוון שמיום שנולדתי גדלתי בלי סבים וסבתות לא הרגשתי איזה חוסר או בעיה כלשהי. גם העובדה שהוריי לא הזכירו את השואה בשנותינו הראשונות תרמה לכך שהנושא לא היה חלק מסדר היום”. וחיים מוסיף שהוא הבין את החוסר רק בדיעבד: “רק כשנהייתי אבא וראיתי את הקשר של הילדים שלי לסבים ולסבתות, התחלתי להבין מה הפסדתי שגדלתי בלי סבא וסבתא”.
רק כשהיו כבר נשואים ואבות לילדים, השתנה השיח המשפחתי, והשואה החלה לתפוס בו חלק נכבד. לחיים יש תיאוריה מדוע זה קרה: “כאשר
118
Made with FlippingBook Annual report