מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

נספחים

דבר הדור השני ריאיון עם יהודה דמבסקי וחיים דמבסקי

“השואה ממש לא נכחה בבית ילדותנו”, טוען יהודה, בנם הבכור של יפה ומשה, “אני לא זוכר מתי חדרה למוחי ההכרה שגם הורינו הם ניצולי שואה, אבל אני בטוח שזה היה בגיל ממש מתקדם, הייתי אומר שאפילו בגיל הנעורים”. יהודה וחיים, הבן הצעיר, הם בני הדור השני לשואה או בקיצור ‘הדור השני’. מחקרים רבים נערכו בשאלת השפעת הטראומה שחוו הניצולים על ילדיהם. כל אחד מהניצולים הושפע ממוראות השואה בדרך אחרת, שהשליכה על הדרך שבה גידל את ילדיו. חלק מילדי הניצולים גדלו בבתים שבהם אגרו מזון, מקצתם בבתים שבהם ההורים צעקו בלילות, היו שגדלו תחת צל כבד של שתיקה והסתרה, ומאחרים ציפו להגיע להישגים בולטים שנמנעו מהוריהם בגלל המלחמה. בבית ילדותם של יהודה וחיים השתדלו ההורים, יפה ומשה, לשמור על מראית עין של ‘הכול בסדר’. השפעות השואה היו סמויות, כאלו שניתן לנתח בעיקר בדיעבד: חרדתיות יתר, הקפדה על תזונה דשנה ומזינה (כולל מיץ גזר סחוט טרי בכל יום ויום) ודחיפה להישגיות. חיים מאשר את דברי אחיו: “גם אני לא זוכר שבילדותנו השואה נכחה. אני זוכר שידעתי שהוריי ניצולי שואה, אבל בילדותנו הם לא דיברו איתנו על זה. אני אישית נחשפתי לסיפוריהם עם ). בזמן המשפט הם נצמדו לטלוויזיה, 1988–1987( משפט דמיאניוק ולאחר מכן התחילו לדבר הרבה על השואה”. יהודה מברך על כך שאת סיפוריה של אימו מתקופת המלחמה שמע רק בבגרותו: “יש לי הרושם

117