מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

ילדות בעיירה • 1 פרק

עד שידינו הכחילו. לי היה תפקיד נוסף השמור רק לי: בימי שישי לקחתי את פמוטי הכסף לנהר, ובעזרת החול שעל גדותיו קרצפתי אותם היטב עד שהבריקו. הנהר היווה אבן שואבת לכל תושבי העיירה, יהודים וגויים כאחד, וסיפק את צורכי הגוף והנפש. אני זוכרת את פניו השונות בחילופי העונות: בחורף, כאשר מימיו קפאו והפכו לקרח, היו צעירי העיירה מחליקים עליו, וקול צהלות השמחה שלהם נשמע למרחקים. בהתקרב האביב הייתה העיירה כולה נחרדת מקולות נפץ אדירים, שכן הקרח היה מתנפץ וגושי קרח עצומים צפו בנהר – המראה היה עוצר נשימה. באביב, עם הפשרת הקרח, עלה הנהר על גדותיו, גורף איתו דשנים, מרווה את השדות והגנים שעל גדותיו, שהחלו ללבלב ולפרוח בשלל צבעים. הקיץ הביא עימו מגוון פעילויות מים: טיולי שיט רומנטיים, שיעורי שחייה לילדים ולמבוגרים, הרפתקאות שחייה לילית לנועזים שבחבורה. עם בוא הסתיו ואיתו הימים הנוראים היו הגברים היהודים פושטים על גדות הנהר ומחפשים ענפים מתאימים למצוות ‘הושענות’. בראש השנה, בהגיע יום ה’תשליך’, מלאו הגשרים וגדות הנהר מתפללים, המריקים את כיסיהם ומשליכים את חטאיהם למי הנהר. כנהוג באותם ימים הייתה אימא אחראית על גידול הילדים, ונטל הפרנסה הוטל כולו על כתפיו של אבא. הוא היה איש עסקים מצליח, ואת מרבית השבוע בילה בדרכים או בקולוברט, כפר הולדתו, ששם החזיק בבעלותו טחנת קמח, שהיוותה את מקור פרנסתנו העיקרי. לבית חזר אבא רק בסופי שבוע, וכל השבוע חיכינו בכיליון עיניים לשובו. לאחדים מעשירי העיירה כבר הייתה מכונית, אך אבא התנייד בעגלה הרתומה לסוסה. בחופשות אהבתי להתלוות אליו לנסיעותיו, ישובה לצידו על העגלה,

13