מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
אוחזת במושכות, מפטפטת איתו, מקשיבה לסיפוריו. האזנתי לשיחות ולמשאים ומתנים שניהל עם לקוחותיו, וכך למדתי לפטפט באוקראינית, דבר שיועיל לי מאוד בהמשך. יותר מכול אהבתי לנסוע עם אבא לקולוברט, לטחנת הקמח. תושבי קולוברט היו ברובם הגדול אוקראינים, ורבים מהם לקוחותיו של אבא. הם הביאו לטחנה את החיטה שגידלו, טחנו אותה לקמח, ושילמו לאבא עבור השירות. בטחנה גרו זוג אוקראינים מבוגרים, בעל ואישה, שהיו אחראים לתפעולה השוטף. כשביקרתי בטחנה, ואבא היה טרוד בענייניו, תמיד מצאו זמן בשבילי והתעניינו בשלומי. “בואי, שיינדל’ה, לא יזיק לנו עוד זוג ידיים”, אמרו לי כשראו אותי מתבוננת בסקרנות באבני הריחיים, להוטה להתנסות בתהליך הטחינה. בסיועם, שפכתי את גרגירי החיטה לתוך מיכל העץ התלוי מעל אבני הריחיים, התבוננתי מרותקת בגרגרים הנשפכים אט אט מתוך המשפך שבתחתית המיכל לתוך הרווח שבין האבנים, נטחנים תחת האבן העליונה המסתובבת במהירות, והופכים לענן לבן של קמח שדבק בפניי ובשערי. לפעמים אספתי מעט קמח שטחנתי במו ידיי, כדי להביא לאימא שתכין ממנו פופאלעקס לשבת. זוג הטוחנים היקר – גם להם חלק חשוב בכך שזכיתי להגיע עד הלום ולספר סיפור זה. הנסיעות עם אבא נערכו רק בחופשות, ובימים כתיקונם הלכתי לבית הספר עם אחותי ואחי. “ילדים, הזדרזו”, האיצה בנו אימא וסילקה אותנו מהמטבח החמים, שם שתינו תה של בוקר. זר לו ראה אותנו בבקרים, יוצאים צוהלים מפתח הבית, היה מתקשה להאמין שאנו בני משפחה אחת. איטה, אחותי היפהפייה, המבוגרת ממני בחמש שנים, שמה פעמיה אל בית הספר הפולני הציבורי, ובעיניה התכולות וצמותיה הבלונדיניות נראתה פולנייה גמורה. אייזיק, אחי הפיקח, המבוגר ממני בשלוש שנים, הזדרז לישיבה שלו, ‘תלמוד תורה’, ובתור ‘ישיבה בוחער’ חבש כיפה שחורה לראשו. ואני, הקטנטונת, כהת השיער וכחולת העיניים, דילגתי בעליזות
14
Made with FlippingBook Annual report