מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

ילדות בעיירה • 1 פרק

לבית הספר העברי-חילוני, ‘תרבות’, שאת שמו היינו הוגים במילעיל: “תאר־בות”. ביתנו היה פתוח וליברלי, והוריי אפשרו לכל אחד מאיתנו ללמוד בבית הספר שבו חפץ. ‘תרבות’ היה בית ספר פרטי, ובניגוד לבתי הספר הפולניים הציבוריים (הפובשכניים), שהיו חינמיים, גבה שכר לימוד לא מבוטל. אני התעקשתי ללמוד בו, מפני שרציתי ללמוד עברית, ובבית דיברנו רק יידיש. הייתי בסך הכול בת שש אך כבר ידעתי לעמוד על דעתי. “תאר-בות”, “תאר-בות”, חזרתי והפצרתי באבא, ואבי האהוב, היידישע פאפא שלי, כדרכו, לא סירב לי. אבא דאג לכל מחסורנו. גם לעתידנו דאג, ואף שהייתי ילדה צעירה ועדיין לא הוטרדתי מענייני כספים, חזר והבטיח לי שיום יבוא ואקבל את הבית. אבי היה דאגן – אך לא אותנו רצה להרגיע, בהבטיחו לנו ירושה מכובדת, אלא את עצמו: “לאיטה אקנה עשרים דונם אדמה, לאייזיק אתן את טחנת הקמח, ולשיינדל אתן את הבית”. לא כל יהודי העיירה היו בני מזל כמונו. ברוב הבתים שררו עוני ודלות. תופעה זו התגברה לאחר מלחמת העולם הראשונה, אז נקבע קו הגבול בין ברית המועצות לפולין בגבולה המזרחי של קוריץ. הגבול החדש סגר את קוריץ משלושת עבריה, וניתק אותה מהכפרים האוקראינים שעבורם שימשה עד אז מרכז כלכלי (בצד הרביעי עבר הכביש לרובנו). המצב הכלכלי בקוריץ הלך והתדרדר, מפעלים נסגרו, מספר המובטלים גדל, וחוצות העיירה מלאו עניים. ההנהגה הקהילתית הקימה מגוון מפעלי צדקה, כגון מתן הלוואות לסוחרים הזעירים ולבעלי המלאכה וחלוקה של עצי הסקה לקראת החורף, מצות לקראת חג הפסח ותבשילים ודברי מאפה לקראת שבת וחג. חלק מעניי הקהילה היו מתדפקים על דלתותיהם של בעלי היכולת ומבקשים “משהו לשבת”. אני זוכרת את העניים שנהגו להתדפק על דלתנו בימי שישי; אימא תמיד העניקה להם ביד רחבה: גם חלות שאפתה במיוחד עבורם וגם קמח מן השקים שהביא אבא מהטחנה.

15