מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
בערבי שבת וחג עטפה את העיירה אווירה מיוחדת. כל יהודי העיירה, ללא יוצא מן הכלל, קיימו שבת כהלכתה. כולם היו שומרי מסורת, בין אם היו חרדים בלבוש מסורתי, ובין אם אפילו כיפה לא חבשו לראשם, כמו אבי. כל משפחה השתייכה לאחד משמונה עשר בתי הכנסת שבעיירה, שניצבו זה לצד זה ב’שיל גאס’ (רחוב בתי הכנסת). בשבתות נהרו הגברים לבתי הכנסת, מברכים זה את זה בברכת “א גוטן שאבעס” (שבת שלום). אבא ואייזיק נהגו ללכת לבית הכנסת שלנו בכל שבת, ואימא ואיטה רק בחגים. אני בדרך כלל התלוויתי לאבא, אולם לא נכנסתי לבית הכנסת; נשארתי לשחק בחוץ. אפילו קדושת השבת לא הצליחה למתן את שובבותי – מחוץ לבית הכנסת צמח עץ גדול שעל ענפיו נהגתי לטפס ולחכות עד תום התפילה. במוצאי שבת יצאו חובבי המוזיקה לרקוד לצלילי התזמורת של קוריץ, שהייתה גאוות העיר, וברפרטואר שלה נכללו גם ריקודי הורה ישראליים. יהודי קוריץ אהבו מאוד מוזיקה, תיאטרון וקולנוע, ובאולם הגדול של בית העירייה נהנו ממגוון אירועים שהשכיחו מהם את קשיי הפרנסה ואת צרות היום יום. לעיתים היו אלה מופעים של להקות נודדות שעצרו בעיירה; לפעמים הפקות החוג הדרמתי של קוריץ, ששמעו יצא למרחקים. החוג העלה דרך קבע מחזות מכל מיני סוגים: דרמות, מלודרמות ואופרטות, בליווי תזמורת ומקהלה. יהודים רבים חסכו אוכל מפיהם כדי לצפות באחת ההפקות של החוג, וביניהן ‘השחיטה’, ‘מירלה אפרת’ ו’שני קונילמל’. לעת מצוא הפך אולם העירייה לאולם קולנוע, וסרטים חדשים שהגיעו מרובנו הוצגו בו. בשל גילי הצעיר בדרך כלל לא נלקחתי לאירועים הללו אלא רק לאירועים של בית הספר ‘תרבות’, שבכל חג לאומי העלה הצגה הקשורה לארץ ישראל. האירועים של ‘תרבות’ היו חגיגה לכל תושבי העיר. כולם התכנסו באולם העירייה ונהנו מהפקה מושקעת, שבה המורים היו הבמאים, הכוריאוגרפים ומנצחי המקהלות, והתלמידים – כוכבי הבמה.
16
Made with FlippingBook Annual report