מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
נספחים
ולכל צרכינו. ידענו שהמשטרה עורכת חיפושים מדוקדקים בסביבת קוריץ, כדי ללכוד את אחרוני היהודים שהסתתרו ביערות ובבתי האיכרים, ובכל פעם ששמענו מישהו מתקרב לבית, היינו בטוחים שבאים לרצוח אותנו. המתח היה בלתי נסבל. באחד הערבים הגיע גנב לביתו של נדולסקי. מכיוון שחששנו שבאים לקחת אותנו, ברחנו ליער. נדדנו ביערות בסביבות הכפרים וודניק וטופצ’ה עד שאנטק צפלינסקי, מי שמילט אותנו מהגטו, נתן לנו מחסה בביתו בכפר וודניק. הוא הסתיר אותנו בגורן שלו בין ערימות הקש. באחד הימים בא צפלינסקי והודיע לנו שתיכף מגיעים פרטיזנים. כשהם הגיעו, יצאנו לפגוש אותם בתקווה לחבור אליהם – כולנו רצינו להצטרף לפרטיזנים. הם הסכימו לקחת רק את אחי נוח, אולם מייד אחרי שעזבו רצחו אותו בכידוניהם. שמענו את צעקותיו והבנו שאין אלו פרטיזנים אלא בנדרובצים. עוד הבנו שבכוונתם לרצוח את כולנו. הם אכן חזרו ולקחו את בן דודי משה, שמו אותו על גזע עץ כרות, ועמדו לשסף גם אותו בכידוניהם. כולנו התחלנו לצרוח צרחות אימים. הבנדרובצים חששו שהצעקות יזעיקו למקום את הפרטיזנים, עזבו את משה וברחו. משה נשאר בחיים. קברנו את נוח היקר, שהיה רק בן שבע עשרה במותו, וברחנו ליער. הרחקנו ממש ללב היער, לאזור הכפר סלישץ’, מקום שהגרמנים לא הגיעו אליו, ורק פרטיזנים הסתובבו שם. חברנו לקבוצת יהודים מסלישץ’, והצטרפנו לבונקר שלהם. הם קיבלו אותנו בחום. בבונקר הזה הסתתרנו חודשים ארוכים בקיץ הלוהט ובחורף המקפיא. חיכינו שם באפס מעשה, בתקווה לשרוד ולהגיע לסוף המלחמה. הפרטיזנים עזרו לנו ונתנו לנו קצת אוכל. כולנו נדבקנו במחלת עור כלשהי וסבלנו מגירוד ומפצעים. תרופות לא היו לנו, כמובן. הפצעים שלי היו בעיקר באצבעות, והם הכאיבו לי מאוד. אחד הפרטיזנים נתן לי משחה ואמר לי: “את עוד תראי שעד לניצחון תהיי בריאה”. הוא נתן לי גם שרשרת זהב עם תליון בצורת לב, שהוא שדד מהגרמנים.
129
Made with FlippingBook Annual report