מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

ברגע שקוריץ שוחררה בידי הרוסים, חזרנו אליה: אימי ואני, בת דודתי חנה, דודתי חנה-רחל ובנה משה. גילינו שביתנו נהרס וגרנו בבית אחר ברחוב אחר. הייתי עדיין ילדה, בת שלוש עשרה, וחזרתי לספסל הלימודים בבית עזבנו כולנו את קוריץ ונסענו ללודז’ אשר 1945 במאי 8- הספר הפולני. ב בפולין. לפני שעזבתי, אמר לי אחד מחבריי ללימודים: “תזכרי, ילדה, שביום הניצחון את עוזבת את המולדת”. עניתי לו: “זאת המולדת שלך אבל לא שלי”. בלודז’ נפגשנו עם שליחי עלייה, ואני הצטרפתי לקיבוץ של תנועת ‘דרור’ במטרה לעלות ארצה. משם עברנו לגרמניה: אני עברתי עם חברי הקיבוץ למחנה עקורים בעיר לנדסברג, ואימא עברה לגור בעיר אחרת. הדרך לארץ ישראל נמשכה חודשים ארוכים. גם בלנדסברג למדתי בבית ספר. הייתי תלמידה מצטיינת, ואף הוענקה לי תעודת הצטיינות על שקידה , בנמל 1946 באוקטובר 19- בלימודים. מגרמניה עברתי לדרום צרפת, ושם, ב ‘לה סיוטה’, עליתי עם כל חברי הקיבוץ על סיפונה של אוניית המעפילים ‘לטרון’ (אימא נשארה בגרמניה ועלתה ארצה רק אחרי מלחמת העצמאות). לפני שעליתי על האונייה, נאלצתי לזרוק את כל התעודות המזהות שלי, ובכללן תעודת ההצטיינות שקיבלתי מבית הספר בלנדסברג. על האוניה איבדתי, למרבה הצער, את שרשרת הזהב שנתן לי הפרטיזן. ההפלגה הייתה 1- מעפילים. ב 1,252 קשה, הים היה סוער מאוד, ובבטן האונייה הצטופפנו בנובמבר נתפסנו בידי הבריטים, נגררנו לנמל חיפה, וגורשנו לקפריסין. באחד הימים הגיע למחנה המעצר בקפריסין, בחור צעיר מהארץ והביא עימו חבילה של עוגיות ודברי מתיקה מתנת ארגון יוצאי קוריץ. זה ריגש אותי מאוד הגענו סוף סוף 1947 וחימם את ליבי. בקפריסין חיכינו חצי שנה, עד שבמאי ארצה. אחרי חודש המתנה נוסף במחנה המעצר עתלית, יצאתי לחופשי, עברתי לקיבוץ גינוסר והתחלתי לבנות את חיי החדשים בארץ ישראל. נישאתי ליצחק הלפרין, שאותו הכרתי בקיבוץ. נולדו לנו שני בנים: 1950- ב . הם זיכו אותי בארבעה 1962- , וליאור, הצעיר, ב 1956- צביקה, הבכור, נולד ב נכדים, אביהו, נדב, נויה וניתאי, שהם משוש חיי.

130