מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
לצבא הגרמני”, הציע לו הגרמני. אחי לא רצה לעזוב אותנו ולכן סירב להצעה הנועזת. אני זוכרת את אווירת האימה והפחד של אותם הימים. מהשחיטה הגדולה ניצלנו בזכות ערנותן של אימי ודודתי חנה-רחל גורביץ. הן שמעו את החיילים הגרמנים הצועדים ברחובנו במגפיהם הממוסמרים, הציצו החוצה, ולמראה התכונה הרבה הבינו שמשהו לא טוב עומד להתרחש. נמלטנו לבית סבתי בכפר וודניק, וחזרנו לקוריץ רק למוחרת היום, כשהסכנה חלפה. באותו יום ניתנה ההוראה לעבור לגטו. גבול הגטו נקבע בדיוק ברחוב מגורינו, רחוב ברזדובסקה. צד אחד נכלל בתחומו של הגטו והשני לא. מכיוון שביתנו היה בצד שמחוץ לגטו, עברנו לגור אצל השכנים שמעבר לכביש. בזכות אימי ודודתי ניצלנו גם מהאקציה האחרונה, שבה חוסל הגטו. כשהתחילו השמועות על החיסול, הן סיכמו עם מכר פולני מהכפר וודניק, אנטק צפלינסקי שמו, שהוא יחלץ אותנו מהעיר, שמשמר אוקראיני מזויין הסתובב בה ללא הרף, יומם וליל. בשלב ראשון ירדנו למרתף הבית ושם הסתתרנו וחיכינו בקוצר רוח לחילוץ. צפלינסקי היה אמור להבריח אותנו מהעיר זוגות זוגות. בלילה הראשון הוא מילט את דודתי חנה-רחל ובנה משה בן העשר. בלילה השני הוא הבריח את אימי ואחי. לרוע מזלנו, ביום השלישי נחשף המחבוא. ברגע האחרון הצלחתי לברוח דרך חדר השירותים, ובת דודתי הצעירה חנה ברחה מייד אחריי באותה הדרך. לא כולם הספיקו לברוח, וחלק מהמסתתרים נתפסו ונרצחו. ביניהם היו גם בת דודתי יהודית, בתה של חנה-רחל, ודודתי שורקה (שרה), אימה של חנה. חנה ואני נפגשנו ביער על יד ביתה של סבתא בכפר וודניק. משם לקח אותנו אחד הסייענים הפולנים שלנו לביתו של פולני בשם נדולסקי מהכפר יוזפובקה. שם נפגשנו עם אימי ואחי, דודתי חנה-רחל ובנה משה. כולנו נמלטנו בעור שינינו. זכור לי שזמן מה לפני הבריחה ארזה אימא את שמלותיי היפות ושמה אותן בתוך מזוודה גדולה. בסופו של דבר המזוודה נשארה בגטו ונפלה בידי האוקראינים. נדולסקי, שבביתו הסתתרנו, דאג לנו לאוכל
128
Made with FlippingBook Annual report