מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה • 16 פרק
וביצים ניתנו במשורה, על פי רוב בצורת אבקה ולא בצורתם הטבעית. רק לחם אחיד ניתן ללא הגבלה. מספיק היה לי להיזכר בתלושי הלחם שחולקו בתקופת הכיבוש הגרמני, מאה ושלושים גרם בדיוק, ובכל אלו שגוועו ברעב בקוריץ, בשביל לקבל באהבה את מדיניות הקיצוב, שנועדה לטובתה של מדינת ישראל. לא קל היה אז לחיות בארץ ולגדל בה ילדים, אבל לא התלוננתי, קיבלתי הכול באהבה. חשתי בת מזל על כך שיש לי מדינה. לא הייתי מוכנה לשמוע שום מילת ביקורת על המדינה החדשה, שהייתה אז בחיתוליה, וכך זה נשאר עד היום. הלוואי שלא היינו צריכים לאבד כל כך הרבה בשביל לזכות בה, אבל היא שלנו ואין לנו ארץ אחרת. בשל מצבנו הכלכלי לא יכולנו להרשות לעצמנו יותר משני ילדים, אבל שמחנו בשני הבנים שלנו; הם היו ילדים טובים, שגדלו להיות אנשים טובים, והביאו לנו הרבה נחת. היה לי חשוב לתת להם את כל מה שאני לא קיבלתי: ילדות שלמה (לא כמו זו שלי, שהסתיימה בגיל אחת עשרה), נעורים והשכלה. נתנו להם הכול: חוגים, תנועת נוער, לימודים. כדי לאפשר זאת עבד משה קשה: בבקרים בתור מסגר במפעל ‘צינורות המזרח התיכון’, ובערבים בעבודות שרברבות פרטיות, וגם אני תרמתי את חלקי לפרנסת המשפחה בכל מיני עבודות מזדמנות: טיפלתי בקשישים ובילדים ומכרתי בחנות ספרים. משה עשה חיל בעבודתו, ועבד מבוקר עד ליל, עד שחיים הודיע לנו יום אחד: “אני הולך למעביד של אבא לריב איתו, כי הוא מחזיק לי את אבא”. את רוב זמני ומרצי הקדשתי לגידול הילדים, ומי שהדריכה אותי בצעדיי הראשונים כאם הייתה סוניה. לילדיי לא היו סבים וסבתות, ובגידולם נעזרתי הרבה בשכנותיי הטובות. לא קיימנו בית דתי, אף שמשה גדל בבית כזה, כי מאז השואה הוא התקשה להאמין באלוהים. סיפרו לו שכשאימו נמלטה על נפשה ונאלצה לחלל שבת, היא אמרה: “אם כך אלוהים רוצה, אז כך יהיה”. משה לא היה מסוגל לקבל אלוהים שכזה. הוא חזר ושאל את עצמו “איפה היה אלוהים?”. אני הייתי עונה לו: “טאטעניו,
101
Made with FlippingBook Annual report