מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

, התחתנו. סוניה ואהרון לקחו על עצמם לארגן את 1949 במרס 13- ב החתונה. אולם אירועים ממוצע בתל אביב עלה אז עשר לירות, בעוד שוועד הקהילה גבה רק שתיים וחצי לירות, ומשום כך החלטנו להתחתן בבית ועד . החתונה הייתה צנועה, ואת העוגה 42 הקהילה בשדרות רוטשילד מספר אפינו בבית. כמו כל השמחות שיהיו לי מכאן ואילך, השמחה הייתה מהולה בעצב, ובין האורחים המעטים שבאו לשמוח אותנו, בלט חסרונם של הורינו, אחינו ואחיותינו האהובים. כאב לי מאוד שהם לא זכו להגיע לרגעים המאושרים הללו. לפרק זמן קצר משה ואני היינו שנינו יחד חיילים, ולבשנו בגאווה את מדי צה”ל, אך בעקבות נישואיי השתחררתי מהצבא . מהסוכנות היהודית, שסייעה לעולים החדשים, 1949 באפריל 6- מייד, ב קיבלנו ‘חירבה’ באָזור: חדר קטן, עלוב ונטול גג. לא היו לנו מים זורמים וגם לא חשמל, אך אהבה הייתה בשפע. משה התקין לנו גג ואני ‘קיננתי’ וטיפחתי את חדרנו הקטן. בישלתי למשה מרק עם אטריות כמו שאכלנו בבית הורינו, מנה שחיממה את הבטן ואת הלב. כשחברת ‘מקורות’ קנתה את השטח שבו גרנו, העבירו אותנו לדירת חדר צמודת קרקע באחת . אָזור היה אז יישוב כפרי, ואני, 324 השכונות של אזור, ברחוב הכוח מספר שכבר הספקתי לטעום את טעמה של העיר הגדולה תל אביב, רציתי לגור בעיר. ברגע שיכולנו להרשות לעצמנו, רכשנו דירת שני חדרים בחולון, .58 בקומה השנייה של בית דירות ברחוב חנקין מספר במרפאה פרטית ברחוב יהודה הלוי נולד יהודה, בננו הבכור. 1951 בשנת בזמן ההיריון התפללתי לאלוהים שייוולד לי בן, כדי שאוכל לקרוא לו על בבית החולים דז’אני, בית 1956 שם אבי. אלוהים שמע לתפילותיי. בשנת החולים הפרטי הראשון ביפו, נולד חיים, בננו הצעיר, הקרוי על שם אביו של משה. שניהם נולדו בתקופת הצנע, ובהריונות אושרה לי תוספת מזון. במדינה היה נהוג אז קיצוב במזון, וכל אזרח רכש את מצרכי המזון הבסיסיים שהוקצבו לו בנקודות בעזרת פנקס אישי ובו תלושים. גם חלב

100

Made with FlippingBook Annual report