מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה • 16 פרק

במאי 14- משה לא היה לצידי ביום הכרזת המדינה, ה’ באייר תש”ח, ה , כארבעה וחצי חודשים אחרי שעליתי ארצה. היינו אז בבית ושמענו 1948 את ההכרזה ברדיו בשידור חי ב’קול ישראל’. האירוע התקיים לא הרחק מביתנו, באולם מוזיאון תל אביב בבית דיזינגוף, שאז שכן בשדרות . עצב ושמחה התערבבו בי למשמע דבריו של בן גוריון: 16 רוטשילד מספר “בארץ ישראל קם העם היהודי...”. כל מילה ומילה בנאום זרקה אותי לסיפור האישי שלי. חשבתי על אבא, אימא, איטה ואייזיק, שבמותם סללו לנו את הדרך למדינה: “...השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת...”. חשבתי על משה, אהובי, שעדיין המתין לאישור להיכנס בשערי המדינה: “...שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם...”. מייד אחרי ההכרזה יצאנו לרחובות, רקדנו ושרנו עד אור הבוקר. למוחרת ההכרזה פלשו לארץ ישראל צבאותיהן של מדינות ערב, וכך התחיל השלב השני של מלחמת העצמאות, שהחלה למעשה עוד קודם לכן, מייד לאחר שתוכנית החלוקה .1949 , והסתיימה בינואר 1947 התקבלה בעצרת האו”ם בכ”ט בנובמבר התגייסתי לצבא ההגנה לישראל ושירתתי בצריפין. 1948 בספטמבר 15- ב עלה סוף סוף גם משה ומייד גויס אף הוא. כעבור כמה 1949 בינואר 25- ב ימים הוא קיבל חופשה קצרה, ואז נפגשנו בביתם של סוניה ואהרון. הפגישה הייתה מרגשת מאוד כצפוי. אני כבר הרגשתי ישראלית ופטפטתי עברית בחופשיות, אבל עם משה חזרתי לדבר יידיש. סוניה ואהרון קיבלו את משה בזרועות פתוחות והזמינו אותו להתגורר איתנו. על אף הצפיפות בביתם, לא הייתה כאן בכלל שאלה. חודשיים לאחר עלייתו של משה,

99