מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

עוד סיפרתי לה על הנבואה שהגשימה את עצמה: “אני את סוניה לא אראה עוד”. סיפרתי גם על הרצח של אבי, על השחיטה גדולה, שבה נרצחו רבים מיהודי קוריץ ובהם אימא, איטה ואייזיק, על הגטו וחיסולו ועל כל מה שעבר עליי. סיפרתי על הביקור בבית ילדותנו אחרי השחיטה הגדולה ועל פלורצ’חה שלא נתנה לי להיכנס לקחת תמונות למזכרת. סוניה מיהרה לחפש בין כל המסמכים שלה ומצאה תמונה אחת ויחידה של אימא. היא נתנה לי אותה במתנה, ואני שומרת עליה מכל משמר עד עצם היום הזה. סוניה ואהרון פתחו בפניי את ליבם ואת ביתם ועטפו אותי בחום ואהבה. הרגשתי בת מזל על הנחיתה הרכה בארץ: הייתי שוב מוקפת במשפחה, גרתי בתנאים טובים, בבית שיש בו חשמל ומים זורמים, ויכולתי ליהנות ממנעמיה של תל אביב, העיר הגדולה. הייתי בת שמונה עשרה, וניסיתי בכל הכוח לחזור לחיים על אף האובדן שלא הרפה ממני וחזר אליי בחלומותיי. בלילות עדיין ברחתי שוב ושוב מהגרמנים. תל אביב הייתה כבר עיר גדולה ותוססת – העיר העברית הראשונה בארץ, היחידה שאכלסה יותר ממאה אלף תושבים – ומשכה אליה גם המוני עולים חדשים. ברחובות היה אפשר לשמוע הרבה יידיש, אבל אני רציתי כבר לדבר עברית. העברית הבסיסית מבית הספר ‘תרבות’ הקלה במקצת על העניין. רחוב צייטלין שבו גרנו נמצא ממש בלב העיר, וכל מוקדי העניין היו במרחק הליכה קצרה מביתנו: שפת הים, קולנוע מוגרבי, השווקים (הכרמל, בצלאל ולוינסקי) וכל מיני רחובות שוקקי חיים, כמו רחוב דיזינגוף, העמוס בחנויות ובבתי קפה, שאנשי הבוהמה הסתובבו בו בדרכם לקפה ‘כסית’. אני עבדתי באחד מבתי הקפה התל אביביים ברחיצת כלים, ובזמני החופשי כתבתי (ביידיש) מכתבי געגועים למשה, שפתחו במילים: “לאהוב ליבי, משה”.

98