מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה • 16 פרק
16 פרק אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה
עד היום) 1948 בינואר 1(
, תאריך שמסמן התחלות חדשות, הגעתי לארץ ישראל. 1948 בינואר 1- ב התכופפתי ונישקתי את אדמתה של מולדתי החדשה, מולדתו העתיקה של העם היהודי. מנמל חיפה נסעתי ישר לסוניה. בדרך נחתה עליי ההבנה שאנחנו עומדות סוף סוף להיפגש. לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות. סוניה הייתה לא רק חבל ההצלה שלי לעתיד אלא גם החוט המקשר שלי לעבר, לכל מה שאבד לי לעד. משפחת פינקלשטיין הייתה אז כבר בת ארבע נפשות: סוניה, בעלה אהרון, בתם נעמי בת השלוש עשרה ובנם .10 ישראל בן השלוש וחצי. הם התגוררו בתל אביב, ברחוב צייטלין מספר זו הייתה דירה בת שלושה חדרים, שבאחד מהם הצטופפה המשפחה, ואת השניים האחרים השכירו. כך נהגו אז מי שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם. אהרון עבד כנהג מונית, וסוניה טיפלה בילדים. היא רצתה לשמוע על כל מה שעבר על אימא מאז שעזבה אותה. העברית שלי עדיין לא הייתה טובה דיה, ולכן סיפרתי הכול ביידיש, שפה שנאלצתי ללמוד מחדש אחרי המלחמה וכעת דיברתי בשטף. סיפרתי לסוניה הכול, ולא חסכתי ממנה גם את הפרטים הקשים ביותר. סיפרתי ובכיתי, בכיתי וסיפרתי, וגם סוניה בכתה מאוד. סיפרתי לה שאחרי נסיעתה הפסיקה אימא לתפקד, שחיכתה כל הזמן למכתבים ממנה. סוניה הצטערה מאוד על כך שלא כתבה מספיק.
97
Made with FlippingBook Annual report