מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
יש אלוהים, עובדה שהוא השאיר אותי בחיים כדי לפגוש אותך”. אף שאמונתו התערערה, השתדלנו לשמור על המסורת בשביל הילדים. את החגים חגגנו תמיד אצל סוניה ואהרון. בארץ לא הייתה לנו משפחה מורחבת מלבדם. אבל היו לנו חברים וידידים, רבים מהם מקהילת יוצאי קוריץ. יוכבד צחובוי, ששרדה את המלחמה כשהיא מסתתרת ביערות, הפכה לאחת מחברותיי הטובות ביותר. מרים, אחותו של אהרון, שעלתה ארצה לפני המלחמה, פתחה את ביתה בפנינו, כמו בפני כל ניצולי השואה שבסביבה. בביתה נפגשנו גם עם ולוול, אחיה, שנתפס בידי הגרמנים באוגוסט ובדרך נס הצליח להימלט לרוסיה, משאיר 20- באקציה של ה מאחור את אשתו וילדיו שנרצחו מאוחר יותר בשחיטה הגדולה. גם ארגון יוצאי קוריץ, שנוסד בשלהי המלחמה, היה לבית חם עבורנו. הנתינה והעזרה ההדדית שאפיינו את קהילת קוריץ לפני המלחמה, נמשכו גם אחרי המלחמה. נוסף על פעולות העזרה וההנצחה, הקים הארגון את אולם קוריץ בתל אביב, ושם נהגנו לחגוג יחד חגים, מנהג שאנו ממשיכים בו גם כיום. “תלמדו, תלמדו”, חזרתי ושיננתי ליהודה ולחיים בילדותם. “אז מדוע את לא למדת?”, שאלו אותי. הם שמו לב שאני מתקשה בעברית, ולא תמיד יכולתי לעזור להם בשיעורי הבית. “כשתגדלו אספר לכם”, עניתי. ואכן סיפרתי. יהודה וחיים, כמו משה, אף פעם לא לעגו לי על השגיאות שלי או על ההשכלה הכללית שלא רכשתי. הם הבינו שלימודיי הסתיימו בגיל אחת עשרה. את העברית רכשתי משלוש שנותיי בבית הספר ‘תרבות’ ומקריאת עיתונים. משה ואני דיברנו בינינו יידיש, שפה שהילדים קלטו די מהר, וכשלא רצינו שיבינו אותנו עברנו לדבר בפולנית או ברוסית. כדי לאפשר לשני הבנים את מה שאני לא זכיתי לו, משה ואני חיינו בצמצום. פעמים רבות הלכתי ברגל כדי לחסוך את דמי הנסיעה באוטובוס. את בגדי הילדים לא קנינו בחנות – העברנו משכנה לשכנה, מילד לילד, מגדול
102
Made with FlippingBook Annual report