מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה • 16 פרק

לקטן. היינו צנועים והסתפקנו במועט. משה לא ביקש הרבה, למשל כשאמרתי לו: “היום אין ארוחת צוהריים”, הוא היה עונה לי: “כוס קפה ופרוסת לחם זה לא אוכל?”. גם אני אף פעם לא ייחסתי ערך רב לרכוש. זה הלקח שלמדתי מסיפור חייו של אבא, שאלמלי ניסה לשמור על רכושו אולי המשפחה כולה הייתה שורדת את המלחמה. כן היה חשוב לי לשפר את תנאי מגורינו מעת לעת. מרחוב חנקין עברנו לדירה גדולה יותר ברחוב שנקר, ומכיוון שהייתה רועשת, עברנו שוב לדירה שקטה יותר ברחוב . את מעברי הדירות יזמתי אני, וכשמשה לא הסכים 5 ראשון לציון מספר איתי, הוא נהג לומר לי בבדיחות הדעת: “ועד הקהילה, גירושין”. בית ועד הקהילה היה הבניין שבו נישאנו, ושם שכנה גם הרבנות הראשית. דווקא בדירתנו הראשונה והצנועה ברחוב חנקין הייתי הכי מאושרת, ובכל פעם שאני חולפת לידה ליבי מתרחב. למשה ולי הייתה זוגיות יפה. הוא היה הכול בשבילי: בעל, מאהב, אב, מורה לחיים. היו בינינו פערי השכלה, מפני שבניגוד אליי, הוא הספיק לסיים את חוק לימודיו לפני שפרצה השואה. הוא לימד אותי דברים שלא ידעתי, ותמיד בסבלנות וברוגע. הוא גם לימד אותי דרך ארץ, ומיתן את התנהגותי, שעוצבה בכפרים וביערות. הוא כיבד אותי ואף פעם לא בא אליי בדרישות, אפילו לא לכוס תה. כשהייתי שואלת אותו אם הוא רוצה לשתות משהו, נהג לענות לי: “אם את לא רוצה שאהיה צמא אז בבקשה”. קראתי לו .2014 במאי 28- “טאטעל’ה” או “טאטעניו” (אבא’לה). הוא נפטר ב בשבילי הוא נשאר צעיר אבל הוא היה בן תשעים ושמונה במותו. חשבתי שלא אוכל לחיות בלעדיו אפילו לא יום אחד, אבל הינה אני חיה. משה ואני ראינו ברכה בעמלנו, הקמנו בית חם שיסודותיו אהבה. יהודה וחיים דואגים לי ו’יורידו את השמיים בשבילי’. הם הגשימו את חלומנו ורכשו השכלה גבוהה, שניהם מהנדסים. הם הקימו משפחות יפות, ליהודה ולאתי

103