מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

נספחים

עוד נוסדו מיני מוסדות חינוך לצורכי הקהילה, וביניהם בית ספר לנערים נוסדו גם שני בנקים להלוואה 1906 ושיעורי ערב בעברית למבוגרים. בשנת וחסכון. לאחר מלחמת העולם הראשונה שוב עברה קוריץ מיד ליד, הפעם מרוסיה לפולין, והגבול החדש נקבע בגבולה המזרחי של העיירה. קוריץ נסגרה משלושת עבריה, ונותקה מהכפרים האוקראינים אשר שימשו שוק למרכולתה. מפעלים רבים נסגרו, המצב הכלכלי הורע, וברוב הבתים יהודים, 3888 התגוררו בקורץ 1921 היהודיים שררו עוני ודלות. בשנת יהודים, שהיו 5,000- וערב מלחמת העולם השנייה כבר התגוררו בה יותר מ רוב תושביה. אז ממה בכל זאת התפרנסו יהודי קוריץ ערב מלחמת העולם השנייה? רוב היהודים היו בעלי מלאכה זעירים: חייטים, כובענים, נגרים, סנדלרים, נפחים, קצבים, וכולי. ברחוב קוֹשְצ’וּשְקוֹ, הרחוב הראשי של קוריץ, שאורכו כשני ק”מ, נפתחו הרבה חנויות ודוכנים. הסחורה הייתה דלה והתחרות קשה. כולם נאבקו על פת לחמם. רוב הסוחרים הביאו את הסחורה מרובנו, המרוחקת שישים ק”מ מקוריץ, ורק אחדים מלודז’ או מוורשה. יהודים מעטים הועסקו במפעלים שבבעלות יהודית, ובהם בית חרושת לייצור אריגים, בית חרושת לייצור צמר גפן וטחנת קמח. תקנות מפלות של השלטון הפולני מנעו מהמפעלים להתרחב, והם שרדו בקושי רב. היו שעבדו בעבודות פיזיות: סבלים, חוטבי עצים ושואבי מים, והיו מעט בעלי מקצועות חופשיים: רוקחים, מהנדסים, בנקאים, רופאים, אחיות, מורים, רבנים, שדכנים וכדומה. היו גם כאלה שעסקו בתיווך: רכשו תוצרת חקלאית מאיכרים אוקראינים ומכרו אותה לחנויות ולצרכנים. התוצרת כללה פטריות, תבואה שנמכרה לבעלי טחנות הקמח, ובעיקר בצל, ‘הבצל הקורצאי’ המפורסם (ה’קוריצער ציבעלע’) ששווק בכמויות תחומי עיסוק ופרנסה

133