מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים

סיפורה של יוכבד

שמי יוכבד הלפרין, ואני חברתה הטובה של יפה. גם קרבת משפחה יש בינינו – סוניה, אחותה של יפה מצד אימה, היא בת דודתי מצד אבי. , בת ללאה (לייקה) ויצחק צחובוי, 1930 בדצמבר 24- נולדתי בקוריץ ב אחות צעירה לנוח (נוניע) המבוגר ממני בארבע שנים. גדלתי בבית אמיד למדי. אבי, כמו אחותו רחל ושלושת אחיו, זיסה, אברהם ואליעזר, היה בעל אדמות, שאותן השכיר לגויים שגידלו בהן סלק סוכר. את הסלק קנה מהגויים ומכר לבית החרושת לסוכר, שבעליו הפולני היה אחד מידידיו. אימי הייתה אישה משכילה שלמדה ברובנו, אשת ספר שקראה בפולנית, ברוסית ובגרמנית. היא הייתה אישה יוצאת דופן, מהודרת בלבושה, ונהגה לרכוב על סוסים כשהיא לבושה בחליפת רכיבה ובשכמייה מסוג פאלרינה. על אף השכלתה, וכמו רוב הנשים בקהילתנו, תפקידה היה לנהל את משק הבית ולגדל את הילדים. לשם כך נעזרה בפאניה, עוזרת הבית האוקראינית שלנו, שהתגוררה בביתנו. אימא היטיבה לבשל ולאפות, וכשאפתה, משך אליו הריח הנפלא את כל ילדי השכנים שבאו להתכבד. גם ילדי העניים שהגיעו לביתנו בימי שישי לקבל חלות לשבת, זכו למנה נדיבה מעוגיות הקיכלך המתוקות שלה, שעליהן פיזרה סוכר וקינמון. בימי שישי הגיע גם אבא הביתה מן הכפר, שבו שהה כל השבוע לרגל עבודתו. אימא הייתה מכינה לכבודו ז’ארקויה, צלי מבשר עם תפוחי אדמה, ולצידו לביבות מקמח כוסמת. במוצאי שבת אהבנו ללכת יחד לקולנוע או לתיאטרון היהודי, שהכוכבת הגדולה שלו אז הייתה רוחל’ה בסיוק.

126