מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
השיבה הביתה • 12 פרק
האוקראינית הטובה, איים עליו בגרזן שירצח אותו, נכנע ועזב. עד מהרה יעבור להתגורר בבית הסוהר, שם ירצה שבע עשרה שנות מאסר שנגזרו עליו בגין שיתוף פעולה עם המשטר הנאצי. המשימה הושלמה. הגיעה השעה להיפרד – מהחיים וגם מהמתים. נפרדתי לשלום מזלטקה, יעקוב ובבה הקטן, שהתכוונו להגר לארצות הברית. לבורות הירי בקוזאק, שם טמונים אימא, איטה ואייזיק, לא העזתי ללכת; אבל כן הלכתי לבית העלמין היהודי. לפנים הוביל אליו ה’טויטן בריקל’, הגשרון המת. כעת רק שתי קורות עץ הונחו כלאחר יד מעל התעלה, במקום שבו היה הגשרון. אין עוד יהודים בקוריץ ואין צורך בגשרון. גם גדר הלבנים שהקיפה בזמנו את בית העלמין נעלמה. האוקראינים פירקו אותה ובאבניה ריצפו את שכונותיהם. בית העלמין הפך להיות רשות הרבים, ורועי צאן הוליכו שם את עדריהם, שרעו בעשב בין הקברים. בעבר היו בכניסה לבית העלמין שני טורים של שטיבלך (מבנים קטנים על קברי צדיקים), שנרות תמיד דלקו בתוכם. גם הם נחרבו. לא היה לי מושג איפה קבור אבא, לא הייתי שם כשנקבר, אבל ממילא לא היה אפשר להתמצא שם, בין ערמות המצבות המנותצות, המחוללות, ובורות הקבר הפתוחים, שגולגולות אדם ועצמות בצבצו מהם. בלב כבד השארתי מאחור את אבא, אימא, איטה ואייזיק. אבל בתוך האפילה הגדולה הבהב לו אור קטן. לא נותרתי לגמרי לבד בעולם; בארץ ישראל חיכתה לי אחות – אחות למחצה, ליתר דיוק – סוניה. אף שנפרדנו כשהייתי ילדה קטנה, זכרתי את פניה מהתמונות שצירפה למכתבים ששלחה לאימא. כשפניה של סוניה לנגד עיניי התחלתי את מסעי לארץ ישראל.
79
Made with FlippingBook Annual report