מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל
סיפורה של שיינדל • מוכרחה להישאר בחיים
היהודים מפולין לכיוון דרום מערב, אל נמלי הים התיכון, משם יוכלו להמשיך בנתיבי הים לארץ ישראל.
גם אני חברתי לקבוצה קטנה של יהודי קוריץ שהתחילו את מסעם הארוך ארצה. ביניהם היו איטה שפירא, איזי קליינר, מיצ’ה וילנר וחייקה שניידר. בתיק קטן נשאתי את כל רכושי עלי אדמות: כמה בגדים ומעט כסף. תחנתנו הראשונה הייתה העיר רובנו, שם ניגשנו לקונסוליה להסדיר לעצמנו מסמכים מזהים. הייתי עדיין קטינה, בת שש עשרה, ועל פי חוק היה צריך לרשום אותי במסמכים של הוריי. במקרה הכרתי את אחת מעובדות הקונסוליה, פולנייה חביבה בשם לִישְנִיצֶ'ה, והיא נחלצה לעזרתי והוסיפה את שמי למסמכים של איטה שפירא בתור בת חסותה. תחנתנו ), שם שכרנו דירה בהמתנה לשלב הבא. Wrocław( הבאה הייתה ורוצלב את הכסף לדירה נתתי אני, מהתשלום שקיבלתי עבור הבית בקוריץ. העיר הייתה חרבה לחלוטין כתוצאה מהפצצות הגרמנים, והיו רחובות שלא נותר בהם בית שלם אחד לרפואה. אחרי זמן קצר החלטתי לעזוב את החבורה. כולם בה היו מבוגרים ממני, ורציתי לחפש לעצמי קיבוץ. עצם המונח ‘קיבוץ’ עורר בי התרגשות והזכיר לי נשכחות מימי בית הספר ‘תרבות’, שאחת ממטרותיו הייתה לעודדנו לעלות ארצה. הקיבוצים של אחרי המלחמה לא היו קיבוצי ההכשרה של טרום המלחמה, כמו זה שאליו יצאה סוניה. הקיבוצים ההם נועדו להכשיר את הנוער לעבודה חקלאית ולחיים בארץ ישראל. כעת היו אלה קיבוצי עלייה, שכל מטרתם הייתה לאסוף קבוצות של ניצולים ולשגר אותן ארצה מהר ככל האפשר. מייסדיה של תנועת ‘הבריחה’, שהיו בעצמם ניצולי שואה – ברובם הגדול פרטיזנים ויוצאי תנועות הנוער הציוניות – הקימו בערים הגדולות קיבוצים שאליהם התנקזו הניצולים. הקיבוצים העניקו לניצולים קורת גג, לבוש ומזון, מעין נקודת פתיחה, תחליף לבית ולמשפחה.
82
Made with FlippingBook Annual report