מוכרחה להשאר בחיים - סיפורה של שיינדל

ילדות בעיירה • 1 פרק

1 פרק ילדות בעיירה

). קירותיו – עדים אילמים; Koretz בית ילדותי עדיין ניצב שם, בקוֹרֶיץ ( אוצרים בקרבם זיכרונות של ילדות מאושרת; וגם זיכרונות של ימים אחרים, אפלים. “זה כבר לא הבית שלך, זה הבית שלי, את תלכי לגטו”, ציוותה עליי השכנה האוקראינית. בסך הכול רציתי לקחת כמה תמונות למזכרת. הייתי בת שתים עשרה וכבר לבד בעולם, שריד יחיד למשפחתי. שלוש שנים לאחר מכן, כשאלחם להחזיר לבעלותי את הבית, תהדהד באוזניי צוואתו הבלתי־כתובה של אבי היקר: “לאיטה אקנה עשרים דונם אדמה, לאייזיק אתן את טחנת הקמח, ולך, שיינדל, אתן את הבית”. לא את הבית רציתי, רציתי נקמה. הייתי מוכרחה לסלק משם את הרוצחים שהביאו למותו של אבא. מכרתי את הבית בפרוטות לאחת האוקראיניות הטובות, נפרדתי מקוריץ ויצאתי לחיים חדשים.

)1939 עד 1930(

נולדתי בקוריץ באמצע תקופת ‘בין המלחמות’ – אחת עשרה שנה מתום מלחמת העולם הראשונה, ואחת עשרה שנה לפני שמלחמת העולם השנייה תתפרץ לחיי ותקטע באבחה אחת את ילדותי. כנהוג באותם ימים נולדתי בבית, במיטת הוריי. “מזל טוב, מר חיימניעס”, בירכה המיילדת את אבי הנרגש, “יש לך תינוקת בריאה ויפה”. “אכן, יפה”, אישר אבא, “ולכן נקרא

9