גדעון (גדעון בן-צבי)

21 ב

פרידה

בעודי שוהה בפלורידה גדעון עבר התקף לב. כשנודע לי, 1998 שנת המחשבות שעברו לי בראש היו שגדעון התעייף מהחיים ושהוא קרב לסוף. מדי יום התקשרתי לעמיה כדי לדרוש בשלומו של גדעון. בשבת אחת בבוקר התקשרתי וחיכיתי מספר צלצולים. לבסוף עמיה ענתה

ואמרה לי: ״בדיוק נכנסנו מבית החולים, גדעון נפטר.״

לא הייתי מוכן לבשורת איוב שכזאת. השלכתי בזעם את הטלפון על הקיר ופרצתי בבכי. חבר האמת היחיד שהיה לי הסתלק מחיי. בסופו של דבר, גדעון נפטר משברון לב, והלב שלי נשבר גם הוא בלכתו של חברי. אמי נטלה את חייה כשהייתי בן שלוש וחצי וגדלתי ללא אם. אירוע זה חישל אותי והביא לכך שמוות מעולם לא נגע בי, עד לרגע קבלת הידיעה על גדעון. בשלושים למותו של גדעון ספד לו חברו הטוב, הסופר עמוס עוז. נאומו היה כל כך מרגש וביקשתי מעמיה העתק של הכתוב, אולם עוז דיבר על גדעון מדם ליבו והרטיט את לבבותיהם של כל הנוכחים סביב הקבר. ללוויה הגיעו שלושת ילדי הגדולים ועדינה שגדעון היה דמות משמעותית בשבילם. אני לא הספקתי להגיע אבל לשלושים טסנו ג׳קי אישתו ואני ארצה ונסענו יחד לערד לכבד את גדעון. אחרי שגדעון נפטר נשארתי בקשר חם עם עמיה וילדיו. כשהיא נזקקה לכסף מצאנו דרך לסייע לה. הלוויתי לה סכום גדול, מבלי לצפות לתמורה. להפתעתי, לאחר מספר שנים היא החזירה לי את מלוא הסכום. שמחתי שהיא הצליחה להתייצב מבחינה כלכלית והמשיכה לנהל שגרת חיים גם ללא אהובה.

שנות חיים. שמחנו יחד, גידלנו את ילדינו ואהבנו את נשותינו, 34 גדעון ואני חלקנו יחד צמחנו יחד בעולם הבנייה שריגש ואתגר אותנו עד מאוד, חלקנו סודות ומשברים.