גדעון (גדעון בן-צבי)

גדעון

ספר זה מוקדש לידידי גדעון בן צבי.

דרכינו הצטלבו בשנות השישים בקשרי עבודה, וברבות השנים

הפכו לחברות אמיצה.

פרקי הספר

6 . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .‍​ ראשיתה של ידידות /1 12 הקמת מלון "פאן אמריקן” . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /2 18 קבוצות העבודה. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /3 24 על בנייה ואתגרים . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /4 32 חופן סיפורי אווירה וחברים . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /5 42 חיים של אחרים . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /6 54 אתגרי בקעת ים המלח . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /7 58 חברות בצל תלאותיי הכלכליות. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /8 62 גדעון וביתו של סבא יצחק . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /9 66 מלון מנדרין . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /10 72 פרויקט הוספת הקומה הרביעית במלון “גלי זוהר” . . . . . . . /11 78 בניית מלון “גלי זוהר ב” . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /12 96 רואים עולם . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /13 105 סיום השותפות עם יוסי . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /14 106 מרוץ נגד הזמן . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /15 110 שלב ההשלמות . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /16 120 השיטה שהובילה לכינוס נכסים של המלון . . . . . . . . . . . . . /17 122 הזדמנויות עסקיות. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /18 128 ההרפתקאה הרומנית . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /19 133 בת-ים. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . /20 138 / פרידה . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . 21

1 א

ראשיתה של ידידות

ת גדעון בן צבי פגשתי לראשונה בבית הוריי ברחוב יהושע בן נון בתל .1960 אביב, בשנת גדעון היה בנו של קבלן מבת ים. הוא עצמו למד בפקולטה לחקלאות ברחובות, אך בתום הלימודים הצטרף לאביו ונכנס לעסקי הבנייה. לאבי, יעקב רוזנטל, היו קשרי עבודה עם חמו של גדעון, בעל מפעל לבטון בבת ים, וכך הוא הכיר את גדעון ובני משפחתו. אבי חשב שגדעון ואני נמצא שפה משותפת. שנינו היינו בחורים צעירים שזה עתה התחתנו והקימו משפחה, שנינו פעלנו בתחום הבנייה והקבלנות. לאחר חתונתם של גדעון ועמיה אבי הזמין את הזוג הצעיר להכיר אותי ואת עדינה, ובמהרה הסתבר כי הוא לא טעה בהערכתו. מאז אותו מפגש שהתרחש באחד מימי שבת אחר הצהריים התפתחה ביננו חברות אמיצה. אהבנו לארח אחד את השני זה בביתו של זה, ולבלות עם נשותינו בתיאטרון ובקולנוע. לגדעון הייתה סירה שעגנה בכנרת, ובאחד הימים הוא הזמין אותי להצטרף אליו לסקי מים. היו לו ביצועים מרשימים, אך אני לעומת זאת, פגשתי את המים מקרוב. יזמו ובנו גדעון ושותפו יוסי אדלר את מלון ״גלי זוהר״, שהיה המלון 1967 בשנת חודשים 13- הראשון בים המלח. למרות הקשיים הרבים הם הצליחו לבנות אותו ב בלבד. הפרויקט יצא לפועל אחרי ״שידוך״ של הוריהם שנולד במהלך חופשה משותפת בים המלח. מספר שנים אחרי ״גלי זוהר״ נבנה מלון ״עין בוקק״, בבעלות אמנון איש-שלום, ומטבע הדברים נוצרה תחרות בין המקימים של שני המלונות שעוד לפני הקמת המלון ״עין בוקק״ היו במשך מספר שנים עובדים בצריפים באזור. בשלב זה גדעון ואני כבר היינו חברים קרובים למדי והוא התייעץ איתי לא פעם במהלך הבנייה.

*גדעון בצעירותו היה נוסע לדרום אפריקה ומביא מזוודות עם מזומנים מיהודים שרצו להוציא כסף מהמדינה.

עם פתיחתו של “גלי זוהר” נסענו עדינה ואני להתארח בו, יחד עם גברא, דני רז וחברים נוספים. מראה גוש הבטון שהתרומם מאתר הבנייה של המלון והשתלב בצורה נעימה הותיר אותי ללא מילים. “גלי זוהר” הוקם במהירות בתוך שנה אחת בלבד. המבנה היה אסתטי וחדשני, באותו סוף שבוע הופתעתי לראות את לינצ’בסקי, בן זוגה של חברה קרובה של אמי מהעיירה בפולין. לינצ’בסקי היה קבלן ידוע ברמת גן, ובמלון בים המלח מצאתי אותו עובד עבודת כפיים בבניית קירות. בהמשך, כשעבדתי עם גדעון בים המלח, לינצ’בסקי עבד תחתיי והתגורר מולי בדירה בנווה זוהר. הייתי אוסף אותו בכל בוקר בשעת הזריחה המוקדמת, מעל הרי מואב. המראה היה מלא הוד והדר, וכפי שליצ’בסקי סיכם: “מול מראה מדהים כזה, יתכן ויש להאמין בקיומו של בורא עולם”.

7

9

גדעון משמאל בים המלח במקום בו הוקם מלון פאן אמריקן.

11

2 ב

פרויקט משותף ראשון מלון ‘פאן אמריקן : ’

עקבות הצלחתו של מלון “גלי זוהר” החליט גדעון להרחיב את דריסת 1971 הרגל שלו בים המלח, ופנה לבנות את מלון “פאן אמריקן”. בינואר הוא הציע לי את תפקיד מנהל ההקמה של המלון. נעניתי לבקשתו ומרגע זה החברות שלנו קיבלה רובד נוסף, של קשרי עשייה ועבודה משותפת. ההצעה של גדעון הגיעה אליי כשהייתי בתקופה קשה מאוד בחיי, בעיצומם של הדיונים המשפטיים סביב פשיטת הרגל של אבי יעקב. בית המשפט הטיל עיקול על המשכורת שלי ונאלצתי לעזוב את המשרה הנוחה שלי בתעשייה האווירית. מצאתי את עצמי ללא הכנסה קבועה, פרט לעבודות מזדמנות בתכנון ובנייה. עם אישה ושלושה ילדים שהיה עליי לפרנס, ההצעה של גדעון הגיעה בדיוק בזמן הנכון. לפני ששכר את שירותיי, גדעון התייעץ לגביי עם מהנדס המלון שמעיה בן אברהם, המהנדס המפורסם ביותר בישראל באותה התקופה. שמעיה גרס כי אדריכל אינו מתאים לתפקיד מנהל הקמה של אתר בנייה, אלא מהנדס. אולם גדעון הקשיב לחושיו הפנימיים והציע לי את המשרה. בהמשך, אותו שמעיה, שכר את שירותיי בפרויקטים שונים גם מעבר לים. המעבר ממשרדי התעשייה האווירית לעבודת הניהול באתר הבנייה בים המלח הייתה שינוי עצום עבורי. החיים בים המלח באותן שנים היו חיים שונים מכל מה שידעתי, חופשיים, פרועים ובתוליים. צברתי אינספור חוויות והיכרתי אנשים מגוונים. אלמלא הצעתו של גדעון, לא הייתי זוכה להם. את מלון “פאן אמריקן” תכנן הארכיטקט יהודה פייגין. היה זה המלון הראשון שתכנן, ולאחריו באו עוד רבים. ביום הראשון לעלייתנו על הקרקע בנינו צריף שישמש אותי בחלקו כמשרד, חלקו כמחסן כלי עבודה וחלקו כחדר חשמל ראשי.

13

לפגישה לפתע הופיעו 66 באחד הימים כשהגעתי למשרד של גדעון ברחוב רוטשילד שני אנשים שהתברר שהם שוטרים שבאו לחקור את ההתנהלות של גדעון. הם בצעו חיפוש במשרד אבל המזכירה של גדעון הספיקה “להעלים” את החומר שהבלשים ימים כי רצו שהוא ילשין 4 חיפשו, הם לקחו את גדעון לחקירה בראשון לציון למשך על אפרים אהרון מפאן לון. בלילה גדעון הועבר לאבו כביר (בכדי להלחיץ אותו) אבל מה, מפקד בית המעצר היה חבר שלו והוא דאג שיביאו לגדעון סדינים ופיג’מה מהבית, החבר דאג לגדעון לכל הנוחיות אבל להשתמש בטלפון הוא לא הרשה, בזמן שהותו במעצר הוא היה מצטרף ל”טיולים” שהעצירים עשו והכיר כמה מהם. גדעון לא סיפר להם דבר. זמן קצר אחר כך גדעון ואני הלכנו לחד התחנה המרכזית הישנה שם יש חנויות “מיוחדות” ולפתע גדעון נתקל בשותפיו לטיולים בבית המעצר. השמחה הייתה אמיתית. המרחק מים המלח למרכז הארץ היה רב, בייחוד בכבישים הצרים והמשובשים של השנים ההן. היה זה בלתי אפשרי לנסוע יום-יום מביתי ברמת השרון לים המלח, ובמהלך השבוע התגוררתי במלון “גלי זוהר”. בכל יום חמישי בערב חזרתי לבית ברמת השרון וביליתי את סוף השבוע בחיק משפחתי, ובימי שני בערב הגעתי ללילה נוסף. את הנסיעות הארוכות עשיתי בפולקסווגן טרנספורטר דאבל קבינה שגדעון רכש עבור עובדי המלון. בחודשים הראשונים ישנתי בקומת הקרקע של “גלי זוהר” בחדר מספר שש עשרה. בסופי שבוע בהם המלון היה בתפוסה מלאה, גדעון שיכן אורחים גם בחדר זה. לא פעם קרה שהגעתי ביום ראשון מוקדם בבוקר והחדר היה עדין תפוס על ידי אורחי סוף השבוע. התקשיתי מאוד לכבוש את כעסי. יתר העובדים התגוררו בצריפים שהוקמו באתר הבנייה, ומלון “גלי זוהר” סיפק את הארוחות באתר. בהמשך בנינו מגורי עובדים, מטבח וחדר אוכל.

עמוס על רקע המשרד במהלך הקמתו ביום הראשון

עמוס מימין וגודי משמאל, על רקע הפולקסווגן של המלון

15

יחסי העבודה בין גדעון לביני התנהלו על פי רוב על מי מנוחות, אך באופן טבעי נגלו גם מתחים וכעסים. כשיצקנו את גג בניין מגורי העובדים, ולמעשה את יציקת הגג הראשונה בבניית המלון, גדעון הופיע בשטח והחל לחלק הוראות, על אף שאני הייתי מנהל העבודה. כשהתגלתה בעיה בגג, גדעון הלך אחורה ופינה לי שוב את מקומי, עד לפעם הבאה שהחליט להשתלט על העניינים. על אף שההתנהגות הזו הכעיסה אותי מאוד, מעולם לא נתתי לדברים לפגוע בחברות שלנו. בימים הראשונים לבנייה עוד יכלתי ליהנות מאווירה רגועה וזמן פנוי. נהגתי לעלות על המנוף באתר, לתצפת על הבנייה מלמעלה וליהנות מהנוף. לא אחת גדעון היה מגיע לחפש אותי וכששאל את העובדים היכן אני, הם היו צוחקים ומצביעים לו על השמים. אחראי מחסן הכלים היה יהודי חביב בשם טייב, שהגיש לי קפה בכמויות שגרמו לי לכאבים בקיבה. גזבר הפרויקט היה בחור בשם רוח שגר בערד. באחד הימים טייב ביקש מרוח טרמפ למעלה לכיוון ערד, אך זה סירב לקחתו בטענה שהחיפושית הקטנה שלו לא תסחוב את שניהם בעליה. החלטתי ללמד את רוח לקח על התנהגותו הלא חברית והורדתי לו את לחץ האוויר מאחד הגלגלים. הוא היה בטוח שמדובר בפנצ’ר ובשיא החום נאלץ ללכת לתקן את הצמיג, רק כדי לגלות במוסך שהכול תקין. העבודה בים המלח התחילה בשעה חמש לפנות בוקר ובתשע כבר הוגשה הארוחה הראשונה. בהמשך, כשמספר העובדים גדל וחדר האוכל היה צר מלהכיל, עברנו לאכול בשני סבבים. לי היה מקום קבוע ליד כיוף עבד, בחור דרוזי מעוספיה, שהיה אחראי על הפועלים. היה לנו נוהג להתחלק בלחם- אני אכלתי את הקרום הקשה וכיוף אכל את פנים הלחם הלבן והרך.

כיוף היה אחראי על בניית שלד המלון, אך בשלב מסוים עזב ובמקומו מונה קובי חבקין, שעסק עד כה בפנים המבנה. קובי היה די לחוץ מהאחריות החדשה שניתנה לו, וכדי להרגיע אותו ישבתי איתו מדי יום ותכננו יחד את המשימות לביצוע ביום המחרת. “העבודה לא צריכה להריץ אותך, אתה צריך להריץ את העבודה”, הדגשתי בפניו כל הזמן. לי עצמי הייתה שיטה משלי. באחד הימים קניתי מתייר אוסטרלי ששהה ב”גלי זוהר” טייפ נייד, מכשיר משוכלל שלא נראה במחוזותינו באותם ימים. במהלך הנסיעות הארוכות הקלטתי משימות לביצוע ותובנות שעלו לי, ואת ההקלטות העברתי למזכירה להקלדה. גדעון היה מרוצה מהעבודה שלי, ולא הסתפק רק במילים טובות. תחילה השתכרתי כאלפיים וחמש-מאות לירות לחודש. לשם ההשוואה, בתעשייה האווירית קיבלתי שכר של אלף וארבע-מאות לירות. לאחר חצי שנה גדעון הודיע לי כי הוא מעלה את שכרי לשלושת-אלפים לירות. אמרתי לו שאין לי כל טענה כלפי השכר שלי אך הוא השיב “אבל ככה אני רוצה”, ואף שילם לי רטרואקטיבית משכורת גבוהה יותר עוד מהחודש הראשון לעבודתי. מעבר לעבודה השוטפת איתו, גדעון תמיד דאג שאקבל פרויקטים נוספים. מאחר והיתה בעיה בקליטת שידורי הטלוויזיה בכל אזור ים המלך במלון גדעון פנה לרשויות. נאמר לו שלכשיהיה תקציב לכך, תוקם סמוך למצדה תחנת ממסר. גדעון הציע את עצמו לבניית הפרויקט, ופנה אליי לביצוע המשימה. אני הייתי אמון על תכנון הפרויקט ואת העבודה ביצע לינצ’בסקי, כולל יציקת גג ממוזאיקה לבנה במקום גג מזפת, בשל החום הכבד באזור. כך קרה שהקמתי את תחנת הממסר עבור כל בתי המלון שבאזור ים המלח.

17

3 קבוצות העבודה ה

תכנון שיהודה פייגין הציע למלון "פאן אמריקן" היה מבנה מוארך שכל חדריו פונים לכיוון הים. הממשלה התנגדה בתחילה לבניית מבנה כה ארוך, משום שבצורה זו חלק מנוף ים המלח הוסתר בעת נסיעה ברכב. קבוצת מומחים מטעם הממשלה נשלחה לבחון את התכנון, אך לבסוף

צורת המבנה אושרה כפי רצוננו.

צורת המבנה חייבה אותנו לפצל את העבודה לארבע יחידות, ובהתאם לכך העסקנו ארבע קבוצות קבלנים נפרדות. הקבוצה הראשונה כללה פועלים דרוזים מהכפר ירכא. הקבלן האחראי שלהם היה עסוק יותר בחלוקת פקודות מאשר עשייה של ממש. הוא לא מצא חן בעיניי וקרה שצעקתי עליו מול העובדים. הקבלן נעלב עד עמקי נשמתו והודיע לגדעון שבראשון לאפריל הוא עוזב את העבודה משום שאני פוגע בכבודו. גדעון קרא לשנינו לשיחת התפייסות. "תשמע, הוא בחור מצוין." אמרתי בשיחה. "הוא יודע לעבוד, אבל אני, מה לעשות, רשע מרושע ומתעקש לעשות את הדברים בדרך שלי ולא נוכל להסתדר ביננו".

הקבלן עזב ואיתו כל הקבוצה שמנתה עשרה פועלים. גדעון גער בי: "אתה יודע כמה קשה להשיג פועלים?!"

אבל אני לא הייתי מודאג וצפיתי שהם יחזרו לעבודה, ובאמת כעבור יומיים החלו הפועלים לחזור זה אחר זה עד שכולם שבו. לשמחתי נפטרתי מהקבלן והעבודה נמשכה כסדרה.

הקבוצה השניה כללה פועלים מרוקאים מיפו, ובראשם עמדו שלושה אחים. לא הייתי מרוצה מהעבודה שלהם וביקשתי מגדעון להחליף אותם, אך הוא לא נענה לבקשתי.

מומחים מטעם הממשלה מגיעים לבחון את צורת מבנה "פאן אמריקן" לקראת הבנייה מימין: המהנדס תדמור, הארכיטקט פייגין, עמוס ושני נציגים מטעם הממשלה”.

19

בהמשך הוטל עליהם לצקת בטון בשטח שבין המלון לחוף הים, אך מאחר שהמנוף לא יכול היה להגיע לשם, הם בנו מסלול מעץ כדי להוביל את היפונקה, מריצה דו- גלגלית ענקית. עבודתם הייתה רשלנית וכיוף רצה להעיר להם על כך, אך אני עצרתי בעדו, ובלבי חיכיתי לראות מה יקרה. לא חלף זמן רב ואשר יגורתי אכן אירע- אחד הקרשים נשבר ואחד האחים נפל ושבר את הרגל. שני האחים האחרים מיהרו לקחת אותו לבית החולים, בהשאירם את הבטון ללא טיפול הולם שגרם להתייבשותו. היציקה היתה ביום ה’ וביום ו’ בזמן שאני כבר בבית גדעון ראה את מצב הבטון והתמלא זעם. הוא צלצל אליי ואני סיפרתי לו בשקט מה קרה. "אני לא רוצה אותם יותר!" צעק. "בסדר." עניתי בשלווה. הרי לכך ייחלתי. בקבוצה נוספת היו פועלים ערבים מהכפר בועיינה בגליל התחתון. באותה תקופה היה אזור ים המלח סגור לערבים, אך מכיוון שהם נחשבו לפועלים מצוינים וחרוצים, גדעון התעקש לעבוד איתם. הם הגיעו לאתר הבנייה מדי יום ראשון בשעות הבוקר המוקדמות, ועזבו בשעות אחר הצהריים של יום חמישי. באחת הנסיעות צפונה המשטרה עצרה אותם ליד ערד, ואני נותרתי במתח כל סוף השבוע עד שגדעון בישר לי שמאמציו לשחרר אותם צלחו. ראש הקבוצה היה לוטוף, איש אחראי, יסודי ואמין, שהיה עבורי גם חבר. בהמשך עבדנו יחד על פרויקטים נוספים ושמרנו על קשר קרוב וחם. לוטוף הזמין אותי להתארח בבועיינה כמה פעמים, ביניהן כשנולד לו ילד ובחתונת בן דודו. בחגיגת הנישואים של בן הדוד חבשו לראשי כפיה, הרכיבו אותי על סוס והובילו אותי בסמטאות הכפר. נראיתי ערבי למהדרין.

אני עם כפיה

מימין לוטוף ואישתו מולם אני ועדינה; שנים מאוחר יותר הגעתי עם המשפחה לבקר בכפר בועינה, במסגד ואותו לוטוף הסביר לאיש דת שהתפלא על כניסת זרים לבית התפילה המקומי שמדובר בחבר.

21

שנים אחר כך, כשעבדתי בארצות הברית, לוטוף עבר אירוע מוחי ומשפחתו התקשרה להודיע לי. כעבור מספר שנים, כשאני עברתי אירוע מוחי והדבר נודע ללוטוף, היה לו קשה מאוד לקבל זאת והוא פרץ בבכי. קבוצת העבודה הרביעית הייתה של פועלים מקרית גת. באחד הימים נסעתי עם גודי, יהודית הטלפוניסטית ועוד כמה עובדים לחתונה של אחד הפועלים. חגגנו ושתינו כל הלילה, אך הדבר לא מנע ממני לנהוג את הדרך חזרה מקרית גת לאתר הבנייה. נסענו דרומה לכיוון ערד ובדרך ירדתי מהכביש הראשי ונסעתי דרך השדות. כשהגענו לערד גודי חטף ממני את המפתחות ונהג במקומי עד ים המלח. את שארית הלילה ביליתי סמוך לכניסת המלון, שיכור כלוט.

23

4 ה

על בנייה ואתגרים

עבודה בים המלח דרשה ממני להוציא מעצמי את המיטב מבחינה מקצועית. מלון "פאן אמריקן" תוכנן להיות מבנה גדול בן מאתים ועשרים חדרים ובנוסף להם לובי, חדר אוכל ובריכה. הייתי צריך לשלוט בכל הנעשה באתר הבנייה ולתת מענה לכל דבר ועניין, כמו גם למצוא

פתרונות לבעיות ספציפיות שנבעו ממיקומו המנותק משאר חלקי המדינה.

בתחילה נדרשתי להתמודד עם בעיה חמורה מאוד של אספקת מים. חברת "מקורות" פשרה הזרמת זרם דק עבור מי שתייה בלבד. ומה על ִ פתחה את הצינור הראשי, אך א הבטון, שדורש כמויות גדולות של מים בתהליך הבנייה? כדרכי, התיידדתי עם מי שצריך, במקרה זה עם איש המים של "מקורות". מעת לעת הזמנתי אותו לסעוד עמי במלון. אחרי שהפכנו לחברים ביקשתי את עזרתו והוא הואיל לסובב עוד קצת את הברז של הצינור הראשי ובכך הגביר את הזרם. פיתרון יצירתי נוסף שיצרנו גדעון ואני היה בנושא הבלוקים. גדעון עשה חישוב שיהיה זול יותר לקנות מכונה שתייצר עבורנו בלוקים ותוצב באתר הבנייה, מאשר לשנע אותם במשאיות עמוסות עד לים המלח. על מנת לחסוך זמן וימי עבודה יקרים, מצאתי דרך לזרז את שלב התייבשות הבטון. הכנת בלוקים כרוכה בתהליך שנקרא "אשפרה", בו יש להמתין שמונה ימים שהבלוקים יתקשו כנדרש ולהרטיב אותם במשך כל הימים האלו. אני לא מצאתי לנכון שהבלוקים ינוחו למעלה משבוע בחוסר מעש, ולכן הוספתי מראש יותר מלט בשלב הכנת הבטון. כתוצאה מכך הבלוקים היו קשים מספיק ואפשר היה להניחם זה על גבי זה כבר למחרת ולהתחיל לבנות את הקירות, ורק לאחר הנחת הבלוקים הרטבנו את הקירות. הבלוקים היו כל כך קשים עד שהיה כמעט בלתי אפשרי לקדוח בהם.

המכונה לייצור הבלוקים

25

על פי תכנית המלון, חלק מפינות החדרים תוכננו בזווית קהה, ולא בזווית של תשעים מעלות כמקובל. בדרך כלל במצבים כאלה לוקחים בלוקים רגילים ושוברים פינה, אלא שתהליך כזה אורך זמן ודורש עבודה רבה. מאחר שכעת הייתה לנו מכונת ייצור בלוקים של עצמנו, תכננתי בלוק מותאם בעל צורה מיוחדת, והצגתי אותו בפני יצרני המכונה. הם היו מאוד סקפטיים לגבי הצלחת הרעיון שלי, אבל אני התעקשתי. בסופו של דבר היצרנים החתימו אותי על טופס ויתור לפיו אם הייצור לא יצליח, הם לא אחראים. תכננתי בלוקים כאלו בשלושה גדלים, ולשמחתי ייצרנו בלוקים מצוינים שהקלו עלינו מאוד בבנייה. גם עבור אסלות השירותים בחדרי המלון תכננתי בלוקים יחודיים. היו אלה אסלות תלויות שחוברו לקיר, אשר בשיטה הרגילה נהוג היה לחבר אותן בעזרת פרופיל מתכת יצוק בבטון, ואליו הבריגו את האסלה. מאחר שב"פאן אמריקן" היה קיר משותף לכל שני חדרי שירותים תכננתי בלוק משותף לכל זוג חדרים, ובו חללים מתאימים לצינורות הביוב והמים עם פרופיל המתכת, שעליו הוברגו האסלות משני צדיו. כך יצקנו מאה ועשרה בלוקים ייחודים עבור מאתיים ועשרים חדרי המלון. קומת הכניסה, בה מוקמו הלובי, המסעדה, חדר האוכל ובית הכנסת של המלון, הייתה בנויה בצורה מאורכת. כדי שהתקרה תחזיק לכל אורכה יצקנו פלטה עבה במיוחד של בטון עם כמות גדולה של פלדה בתוכה. כשפירקו את תבנית היציקה הייתי בשירות מילואים בשבטה, ובמהלכו הגעתי לביקור לבחון את התקדמות העבודות. לפתע הבחנתי בשקיעה של כעשרה סנטימטרים באחת מפינות התקרה. אמרתי זאת לקובי חבקין, והוא ענה לי: "אני יודע, רצינו לראות אם תשים לב לכך". עמדתי במבחן. הסתבר שבנקודה הזו החצץ לא התמלא בבטון כראוי ויצר כיס אויר.

תכנון הבלוקים חסך גם שימוש בתעלות לאוורור

27

גג חדר האמבטיה מונף למקומו

את רצפת אולם הכניסה יצקנו יחד עם העמוד התומך שלה שיצא מהמרתף. במהלך היציקה לא שמתי לב לכך שהבטון לא ירד לתוך תבנית העמוד. לאחר שהתבנית של העמוד פורקה, חשכו עיניי. הרצפה/תקרה הייתה תלויה באוויר ללא תמיכה. במהירות רבה תמכנו אותה עם רגלי מסקו (תמוכות מברזל). אחר כך פערנו חור גדול, יצקנו דרכו בטון והבעיה נפתרה. זמן מה לאחר מכן ביקר במלון אחד המהנדסים ממשרדו של שמעיה בן אברהם. תיארתי בפניו את המקרה, מבלי לציין שזה קרה אצלנו במלון. "לעתים קרובות מהנדסים חוששים שמשהו לא יחזיק, לכן הם מוסיפים עוד חומרים." הסביר המהנדס והוסיף בביטחון, "אבל אצלנו זה לא קורה." באחד מביקוריו של שמעיה בן אברהם בכבודו ובעצמו באתר, הבחנתי שאחד הברזלים מהעמוד בקומה שמתחת למטבח קצר יותר מהאחרים. הנחתי על קצה העמוד חבית הפוכה, וכך נדבר חמק מעיניו. בבניית מלון "פאן אמריקן" השתמשנו במנוף, כלי שהיה בזמנו חידוש עבורי. כאשר יצקנו את היסוד למנוף הראשון, התפספס ממקומו אחד מברגי הענק שהיו אמורים לחבר אותו ליסוד. הייתי טירון בעניין ונסעתי לאתר הבנייה של החברה בבת ים כדי להתייעץ מה לעשות. לאחר התייעצות החלטנו לחבר את המנוף כמו שהוא ולאלתר עם החיבור החסר. התחלנו לעבוד ובכל פעם שהמנוף פנה לכיוון של הבורג החסר, לבי החסיר פעימה. בהמשך העבודה טיפס המנוף לגובה וכבר היה מחובר לבניין. ביציקת היסוד למנוף השני כבר הייתי מנוסה והבעיה לא נשנתה. שיטת העבודה שלי הייתה להרים קירות בגובה קומה אחת ולהשאיר מרווח של שני בלוקים בלבד עד יציקת התקרה מעל. כך, כשבנינו את הקומה הבאה אפשר היה לעמוד על הקומה שמתחתיה ולעבוד בצורה נוחה יותר, ובדרך גם להימנע מעיכובים.

29

את תקרת האמבטיה, שיצקנו בסדנה באתר הבנייה, יצקנו מבטון כפלטה אחת והנחנו אותה בעזרת מנופים. מדי יום יצקנו תקרת בטון חדשה לתבנית של שישה סנטימטר והמתנו שישה ימים עד שתתייבש. למקרה שאחת התקרות תיסדק, הקפדתי שתהיה לנו תמיד תקרה עודפת. כך הגעתי למצב שהעבודה אף פעם לא התעכבה. את התקרות הסדוקות נהגנו להעביר לשולי אתר הבנייה קרוב לים. באחד הימים טיילתי שם ודרכתי על אחת התקרות הסדוקות שנראתה שלמה. התקרה ממש התפוררה מתחת לרגליי כי המלח עיכל את הבטון. תמיד התייחסתי לעבודה שלי ברצינות. על אף שעבדתי כשכיר אצל גדעון, התייחסתי לעבודה אצלו כאילו מדובר בעסק שלי. אם חשבתי או ידעתי שביכולתי לעשות דבר- מה שיחסוך זמן וכסף, עשיתי זאת ללא היסוס ובמקרים שלא ידעתי, מצאתי את הדרך לעשות זאת. כשחברת החשמל רצתה להציב שנאי בתוך המלון, אני לא רציתי שהוא יתפוס מקום בשטח הבנוי. ביקשתי שימקמו את השנאי מעבר לכביש, ותכננתי לבצע חתך עמוק באמצע הכביש שבו יונחו הצינורות עם הכבלים, ומעליו לאטום שוב את הכביש. חברת חשמל הסכימה להצעתי, אך מע"צ, שהכביש באחריותה, התנגדו מהסיבה שמדובר בכביש ראשי ולא ניתן לסגור אותו עבור העבודה. הם הציעו לי לקדוח מנהרה עמוקה מתחת לכביש, כך שהתנועה לא תופרע, אלא שקידוח מסוג כזה עלה הרבה כסף, והעבודה שאני תכננתי הייתה הרבה יותר פשוטה וזולה.

החלטתי לבצע את העבודה ללא אישור. בערב פורים, בעוד כולם חגגו ואני הייתי בתחושת הפסד של המסיבה במלון, יצאתי לבצע את העבודה עם צינורות חשמל, חבית זפת, מכבש קטן ומספר פועלים. אחרי שהאוטובוס האחרון מעין גדי עבר, סגרתי את קטע הכביש שתוכנן לעבודה וסללתי מעבר חלופי. העמדתי את אחד העובדים עם פנס שינחה את המכוניות שתגענה למעבר החלופי. במהלך העבודה המכבש התקלקל אך במהרה מצאתי פתרון חלופי - שפכתי בטון לכל עומק התעלה וכך לא היה צורך במכבש. לאחר מכן שפכתי חול כדי לטשטש את עקבות הבטון וליצור מראית עין של זפת. עשרים שנה אחר כך חברת חשמל עשתה במקום שינויים. אני רק מקווה שלא היו צריכים להתמודד עם פתיחת כביש מבטון יצוק.

הנחת צינור החשמל מתחת לכביש

31

5 מ

חופן סיפורי אווירה וחברים

לון "גלי זוהר" בו התגוררתי שכן במרחק שלושה קילומטרים צפונית למלון "פאן אמריקן". יום אחד האחראי על התחזוקה ב"פאן אמריקן" ביקש ממנהל המחסן של "גלי זוהר" את מכוניתו בכדי לנסוע בין שני האתרים. באותו זמן עמדתי באתר הבנייה וצפיתי לעבר הכביש. ראיתי את המכונית מתקדמת במהירות, בזמן שמולה מן הצד השני מגיחה מכונית פרטית אמריקאית

ענקית, עד ששתיהן התנגשו ברעש אדיר. במזל איש לא נפגע. התקשרתי למנהל המחסן ב"גלי זוהר" ושאלתי, "יש לך מכונית?" "כן, בטח," ענה. "אז הייתה לך מכונית," אמרתי. הוא התעצבן כהוגן כיוון שלא הבין על מה אני מדבר.

אני עצמי נהגתי כמו מטורף בכבישי ים המלח השוממים, עד כדי כך שמכוניות שעקפתי היו מתנדנדות מעוצמת הרוח של רכבי החולף על פניהן. בערד היה שוטר בשם חסיד שחיכה כל הזמן להזדמנות לתפוס אותי על נהיגה במהירות מופרזת. אותו חסיד עשה לפעמים השלמת הכנסה באתר הבנייה שלנו בעבודות מתכת שונות. באחד הימים ראיתי שהוא לא חובש קסדה, בעוד שבקומה החמישית עבדו עם בלוקים. הוריתי לו לחבוש קסדה אבל חסיד לא שעה לדבריי. לא חלפו מספר דקות ולפתע החל משב רוח עוצמתי ובלוקים נפלו מהקומה החמישית, בעוד חסיד עומד מעל הקומה הראשונה, וכל גופו בולט החוצה. "חסיד, עזוב את הכול. כנס מיד פנימה לתוך הבניין!" צעקתי לו. הוא הכניס את ראשו פנימה, אך אחד הבלוקים שצנח פגע בכתפו. הכנסתי אותו לרכב ונסענו לבית החולים בבאר שבע, במהירות כמובן. הקנטתי אותו: "עכשיו אתה יכול לרשום לי דוח על מהירות." שנים אחר כך הוא המשיך לוותר לי על דוחות מהירות בסיבובי ים המלח.

באחת מנסיעותיי לכיוון ערד הבחנתי בשני בדואים יושבים שפופים לצד הכביש, שלפתע קמו וחצו את הכביש. במהירות הגבוהה בה נסעתי, רק בנס הצלחתי לעצור בחריקת בלמים. שלפתי אקדח ויצאתי אליהם. שני הבדואים נבהלו וברחו. אחרי המקרה הזה, החלטתי להתקין צופר אוויר רב-עוצמה כמו במשאיות. את כפתור ההפעלה התקנתי על הרצפה, כך שיכולתי להפעיל אותו עם רגל שמאל. עם הצופר הזה עשיתי הרבה מעשי קונדס. כשהייתי אוסף טרמפיסטים הייתי מרים את יד ימין ומושך ידית דמיונית של צופר בזמן שלחצתי עם הרגל על כפתור ההפעלה. הטרמפיסטים ההמומים לא הבינו מאיפה מגיע הצפצוף מחריש האוזניים.

כאמור היה קשה למצוא פועלים שיבואו לעבוד בים המלח, וקשה עוד יותר היה למצוא פועלים מקצועיים, כמו טרקטוריסטים ומנופאים. בשטח האתר עבד טרקטוריסט על שביצע את כל החפירות הדרושות, שגם היה אחראי להזין את D-6 דחפור מסוג מערבל הבטון בחול וחצץ. החול בים המלח נראה רגיל, אך כשהוא רטוב הוא הופך לבוץ ואפשר לשקוע בו. באחת הפעמים המנופאי שקע בבוץ ואנחנו חילצנו אותו. הסוסיתא שלנו שגדעון קנה כדי לעזור לי

33

במקרה אחר עבדנו על יציקה שנמשכה אל תוך הלילה. מבלי הודעה מוקדמת, המנופאים ירדו מהכלים והלכו לשחק קלפים. ביקשתי מהם לחזור לעבוד אך הם היו בשלהם. הלכתי להפעיל את המנוף בעצמי, אף שלא היה לי רישיון. ברגע שהם ראו זאת הם חזרו בריצה, עלו על הכלים והתחילו לעבוד. אחד המנופאים, בחור חיפאי בשם פנחס, עבר לגור בערד. יום אחד הוא התקשר והודיע שלא יגיע לעבודה כי אמו חולה. הודעתו נשמעה לי חשודה, איתרתי את ם הודתה לי בנימוס וסיפרה שהיא מרגישה מצוין ֵ אמו בטלפון ושאלתי לשלומה. הא ולגמרי בריאה. למחרת בבוקר יצאתי אל תחנת האוטובוס שעמדה מרחק צעדים ספורים ממשרדי, והמתנתי להגעתו של האוטובוס הראשון מערד. כשהמנופאי בא לרדת מהאוטובוס צעקתי לעברו "אין צורך שתרד, אתה מפוטר!" יושרה בעבודה הייתה מבחינתי עניין בל יעבור, ושקרנים לא קיבלו אצלי הזדמנות שניה. לקראת פתיחת המלון עבדנו בלחץ מטורף. התחילו להגיע עובדים חדשים שיתפעלו וגדעון מצא לנכון להכניס אותם גם לעבודה בבניין. על קונדיטור המלון למשל הטלתי להשקות את הבטון. הבחור החביב לא נעל נעלי עבודה, וכל כמה ימים דרך על מסמר. יום אחד הוא ניגש אליי כואב ואובד עיצות עם בורג שננעץ לו בנעל. "תבריג אותו החוצה" אמרתי לו בקור-רוח. לעובד אחר היו כל מיני הערות מעצבנות כלפיי. באחד הימים שני פועלים החליטו לעבוד עליו. בזמן שערבבו את הטיט הם אמרו לו "הטיט לא יוצא מספיק קשה כי עמוס לא נותן לנו לשים בו מספיק ביצים". הבחור הלך והביא מהמטבח קרטון ביצים ושבר ביצה לכל דלי. "עכשיו זה בסדר!" אמר להם בחיוך מרגיע. גדעון ידע על כל המתיחות שלי.

על רקע שטח המרחצאות העתידי. מימין: גדעון, עמוס, תדהר ופייגין

35

גדעון אהב והעריך מאוד אמנות ישראלית, וביקש להעניק לה ביטוי במלונות שבנה. את קיר המסעדה של "פאן אמריקן" פיסל פנחס עשת. הוא הכין מודל קטן שהוענק על כל הקיר. בכניסה למלון הוצב פסל של האמנית ציונה שמשי. הדגם של עשת מוצג בביתי עד היום. גם יגאל תומרקין, שהיה חבר ילדות של גדעון, תכנן פסל לאחת מחצרות המלון, אולם בסופו של דבר הפסל לא הוקם. גדעון ותומרקין שמרו על קשרי חברות קרובים עד סוף ימיו של גדעון. לפני שהמלון נפתח הניקוז עוד לא היה מוכן, אך מכיוון שהיינו חייבים כבר להתחיל בפעילות נאלצתי להזמין את משרד הבריאות כדי לאשר לנו את פתיחת המלון. התחייבתי בפני מהנדסת משרד הבריאות בבאר שבע שעד שהניקוז יוסדר, ננקז את המים לשטח שבין המלון לספא, והצלחנו לקבל אישור זמני. המלון נפתח, למרות שלא סיימנו את הקמת המרחצאות, הטלפונים עדיין לא עבדו למעט טלפון זמני אחד בקצה כל קומה ורכבי האורחים נכנסו ויצאו מאותו פתח, משום שפתח היציאה טרם אושר. עם סיום עבודות הבנייה והתחלת תפעול המלון שוכנו עובדיו במגורי העובדים. הטיפוסים שהתקבצו לעבודה היו מעניינים. האיש שניהל את מטבח העובדים ניהל לפני כן מטבח של אנייה, אך בעקבות פגיעת שרשרת ברזל ברגלו הוא נאלץ לעלות ליבשה. לצדו ניהלה את המטבח אשתו, גויה ממוצא ארמני. ה, צבעי שגדעון הכיר בבת ים. הוא היה ָ צ ִ ינ ִ ר ְ אחראי הרכש של המלון היה גודי ק טיפוס עצלן למדי ולא סמכתי עליו במאת האחוזים. את רשימות הציוד לרכישה שהכנתי עבורו כתבתי תמיד על גבי נייר קופי כדי שאוכל לעקוב אחר עבודתו. חלק מכלי המטבח נקנו במכירת חיסול שמפעלי ים המלח עשו אחרי שהם סיימו לבנות את הבריכה הענקית שלהם. באותה מכירה גודי ואני קנינו גם משקפת מדידות ארוכה, שבגלגולה השני שמשה את עובדי מלון "מנדרין" כדי לצפות על פרוצות בחוף תל ברוך, ובסופו של דבר נגנבה ממני.

דגם הפסל של פנחס עשת

37

שרטוט הפסל שתיכנן יגאל תומרקין

מימין: גדעון, עמוס וגודי

סגן מנהל המלון, שיף, הגיע ממלון בטבריה. הוא קיבל אישור חריג ממשרד התיירות לניהול מלון ארבעה כוכבים. שיף היה מומחה ב"לסדר דברים". לדוגמה, אם בעלה של אחת האורחות היה מגיע בהפתעה לביקור בשבת, שיף היה מושיב אותו בקפיטריה עם קפה על חשבון הבית, ובינתיים שולח את החדרנית להעלים ראיות להתהוללות של אשתו. שיף הזמין לחתונה שלו המוני אנשים. כשהסתובבתי בין האורחים הרבים זיהיתי זו בגדה בזה עם זה, ההיא בגדה עם ההוא, − בקהל את הזוגות הבוגדים. עיניי חשכו והמכנה המשותף הוא שכולם שמרו על קשרי חברות מפתיעים עם שיף.

זמן לא רב אחרי שהמלון התחיל לעבוד, הגיע משגיח כשרות לערוך ביקורת. הוא הסתכל על השטיח בלובי ואמר שהוא עשוי שעטנז ולכן צריך להחליף אותו. הלכתי להתייעץ עם רב חכם מירושלים. "מה תהיה עלות ההחלפה של כל השטיח?" שאל הרב. "זה יעלה הון עתק," עניתי. "בסדר. אל תחליפו," אמר הרב, "צריך לחוס על כספם של ישראל." אחר כך הגיע רב מיוחד לעשות "עירוב" מסביב למלון. הוא נתן לי הסברים על צורת התכנון והמדידה לפי ההלכה וציין כי אורכה של אמה הוא ארבעים סנטימטרים. אמרתי לי שלמיטב ידיעתי אורך אמה הוא חמישים סנטימטרים. על כך השיב, תוך כדי שהוא מעלה ומוריד את אגודלו בתנועות מעלה ומטה, "אלה אומרים ככה, ואלה אומרים ככה..." . הרגשתי שאני בתוך סצינה של מערכון התנ"ך בסרט "לול".

יום אחד גדעון אמר לי שיתן את הרכב האמריקאי המפואר שקיבלתי כחלק מתנאי השכר שלי למנהל המלון למשך חופשת החג של ראש השנה, לי כבר היה תיכנן לטייל בחופשה והתרגזתי מאד. סיפרתי על כך לעדינה והוספתי שזה לא בסדר שאני “קורע את עצמי בעבודה” ונותן מעל ומעבר ועכשיו גדעון לוקח את הרכב לסוף השבוע. ברור היה ש״לא יקום ולא יהיה״ במידה וזה קורה אמרתי לעדינה אני מתפטר. עדינה צלצלה לגדעון וישרה את ההדורים. הרכב נשאר גם במהלך החופשה אצלי. יום אח גדעון אמר לי שי ן את הרכב האמריקאי המפואר שקיבל י כחלק מתנא השכר שלי למנהל המלון למשך חופשת החג של ראש השנה, לי כבר היה תיכנן לטייל בחופשה והת גזתי מאד. סיפרתי על כך לעדינה והוספתי שזה לא בסדר שאני “קורע א עצמי ב ודה” ונותן מעל ומעבר ועכשיו גדעון לוקח את רכב לסוף השבוע. ברור היה ש״לא יקום ול יהיה״ במ ד וזה קורה אמרתי לעדינה אני מתפטר. עדינה צלצלה לגדעון וישרה את ההדורים. הרכב נשאר גם במהלך החופשה אצלי.

39

שטח בניית הצינור הענק לשאיבת מי ים המלח למרחצאות על רקע פסלו של פנחס

41

6 ת

חיים של אחרים

קופת העבודה בים המלח הייתה ייחודית ומעניינת, וחייתי חיים מלאים שהתקיימו בנפרד לגמרי מהחיים במרכז. לאחר כמה חודשים בהם התגוררתי בחדר מספר שש עשרה ב"גלי זוהר", עברתי לגור עם גודי בדירה נעימה בנווה זוהר, סמוך למשרדי המועצה האזורית. פעם בחודש עדינה והילדים התארחו בדירה והיינו מבלים את סוף השבוע בטיולים באזור. מ”מ 9 מכיוון שעבדנו באזור מנותק מאוד, גדעון רצה לקנות לגודי ולי שני אקדחי בלגים, אולם אני הצעתי שירכוש אקדחים ספרדים, זולים יותר. התייעצנו עם FN חברי עוזי גל, מי שעמד מאחורי פיתוח תת המקלע "עוזי", והוא המליץ על הבלגי. ומכיוון שגדעון תמיד רצה את הטוב ביותר עבורי, זכיתי באקדח בלגי חדש ואיכותי. ערב אחד נסענו לראות סרט בבאר שבע, שהיו בו המון יריות. מרוב התלהבות כמעט והצטרפתי לחגיגה עם האקדח שהגנבתי לאולם, מגולגל בתוך נייר עיתון. בסיום שגדעון העניק FN מ”מ 9- העבודות של "פאן אמריקן" גודי החזיר את האקדח, אך ה לי שמור אצלי עד היום. מעבר להיותו שותף לדירה ולעבודה, לגודי היה חלק נכבד בחיי הפרועים בים המלח. אהבנו להפתיע את עצמנו ואחד את השני עם חוויות נועזות. באחד הערבים הצטרף אלינו לשולחן הארוחה מנהל הלובי, שאמר שאוכל טוב יש רק בתל אביב. גודי ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו יחד: "אמנם היא לא תל אביב, אבל מסעדה בירושלים בטח עדיפה על האוכל שמוגש כאן. יאללה, נוסעים", וכעבור דקה כבר היינו יחד עם יהודית הטלפוניסטית ברכב בדרכנו לירושלים. על הכביש שסיימנו לסלול רק שנה אחרי תחילת העבודה על פאן-אמריקן. אכלנו בחיפזון ונהגנו חזרה במהירות, כי באותם בימים הכביש לים המלח היה נסגר בשתיים בלילה מטעמי ביטחון. בסיום יום העבודה, כשהיינו מגיעים שנינו מותשים לדירה, נהגנו סתם לצרוח בלי סיבה, בשביל להוציא אנרגיות ולאגור כוחות להמשך. גודי ואני מצאנו שפה משותפת ואהבתי אותו מאוד.

עדינה ועמית בדירה בים המלח

לקראת פסח חלק מהחדרים במלון היו מוכנים. גדעון החליט להתחיל להריץ את המלון והזמנו מפקדים בצה"ל לשבוע נופש חינם. בזכות המחווה הזו קיבלתי כרטיסים למצעד הצבאי בירושלים שנערך ביום העצמאות. נסעתי עם הילדים למצעד והחניתי את הרכב בחניה בסמוך ליציאה לכביש המהיר. ישבנו קרוב לבמת הכבוד ליד ראש הממשלה. כשראיתי שהמצעד חלף את הבמה המרכזית, רצתי עם הילדים למכונית כדי לצאת ראשונים ולהמנע מהפקקים. עדינה ראתה את המצעד בטלוויזיה בבית חברה באפקה. כשהודעתי לה שאנחנו בבית, היא מאוד התפלאה, הרי המצעד עוד שודר בטלוויזיה בשידור חי.

43

ת הקומה הקומה השלישית מצדו השני של המלון ותחילת הבנייה של הקומה בניית קומה השישית

45

47

פגישה בשטח עם שר התיירות משה קול

עדינה עומדת בלובי המלון

49

מלון פאן אמריקן מבט מההר

מבט על המלון וים המלח

מלון "פאן אמריקן" היה לאחת מיצירותיו החשובות של גדעון. הוא השקיע

בבנייתו את מיטב שנותיו, כספו ומרצו,כאשר שטרן, השותף שרכש את חלקו של

. היה זה מעט 1974 אהרון רצה להפוך את המלון לדתי, גדעון מכר אותו באביב

אחרי שהשתחררתי משירות מילואים בן חצי שנה בעקבות מלחמת יום כיפור. ה בנייה במקום הנמוך בעולם זימנה באופן טבעי אתגרים לא פשוטים מבחינת האקלים והגיאוגרפיה הייחודית לאזור. בחודשי הקיץ החום היה כבד מנשוא, עד כדי כך שהעובדים לא יכלו לגעת בברזלי הבניין ועבדו עם כפפות מיוחדות. הדירה הממוזגת של גודי ושלי שימשה

51

53

אתגרי בקעת ים המלח 7

ח

וויות מיוחדות נוספות מים המלח קשורות למזג האוויר ולגיאוגרפיה הייחודית של האזור. כשהתחלתי לעבוד בים המלח בחודשי החורף, חששתי מפני החום הכבד שיפציע בקיץ. ואכן, הקיץ היה חם מאוד, פעם הטמפרטורה הרקיעה לארבעים וארבע מעלות. העובדים לא יכלו לגעת בברזלי הבניין בלי כפפות. לעומת החום המהביל בחוץ, הייתה הדירה שלי ממוזגת ושימשה כמקום מפלט להתרעננות עם בירה קרה. את הבירות הבאתי מהמלון, כל העובדים נהגו לשתות מבקבוק משותף, הארגזים עם הבקבוקים הריקים נערמו בחצר ליד הדירה. בתקופה בה בניתי את המרחצאות כשעידו ירד לעבוד בים המלח בחופשת הקיץ, הוא נרתע מסגנון השתייה המשותף של העובדים. זה הפריע לו עד כדי כך, שהוא לא שתה כל היום והתייבש. כנגד החום הלוהט של הקיץ, החורף היה עשוי להיות סוער מאוד. לעיתים נשבו רוחות כה חזקות שהעיפו חלקי אסבסט, בלוקים וקרשים מאתר הבנייה. עם בוא הגשמים הגיעו לאזור השיטפונות, מחזות מרהיבים אך מסוכנים ביותר. היינו נוסעים במיוחד לצפות בקצף השוצף ומתרגש במורדות הנחלים, מלווה ברעש האבנים המתגלגלות בזרם. באחת הפעמים נסעתי דרומה לכיוון נחל חלמיש. בעודי ב הבחנתי במכונית מתקרבת לוואדי. "אל תעבור שם ֵ ממתין לשיטפון ההולך וקר עכשיו." צעקתי לנהג, אך הוא לא הקשיב והחל לחצות את הוואדי כשנחשול אדיר של מים הגיח מלמעלה וסחף אותו עם המכונית עד לים. למזלו הרב המכונית לא התהפכה ובחלוף השיטפון הוא הצליח לעלות על גג המכונית וכעבור מספר שעות חולץ בעזרת מסוק. לא אחת עלה בידיי לחלץ עובדים או עוברי אורח שנלכדו בשיטפונות. לילה אחד שלושה מעובדי המלון נסעו לדימונה ובדרכם חזרה חצו נחל בזמן שיטפון ונסחפו. כשהגענו לחלץ אותם מצאנו אותם רועדים מקור, אוחזים בענפים ובקרשים. המכונית טבעה

ורק הגג בצבץ מעל המים. במקרה אחר חילצנו בעזרת חבלים אנשים שנלכדו בשיטפון בנחל רום, והיה גם בחור שוויצרי שרכב על אופנוע ונסחף בזרם של אחד מנחלי האזור. מזג האוויר הסוער גם גרם לשיבושים בלוחות הזמנים שלנו, כי דרכי הגישה למלון היו מוגבלות מאוד. כך קרה שבאחד הימים ירד שלג כבד, אך גדעון וארזי, איש הכספים שלו, היו חייבים להגיע לפגישה דחופה בתל אביב.

שטפונות בים המלח

55

כל הכבישים בסביבת המלון היו חסומים, כי ירד שלג בערד ולבסוף הם נאלצו לנסוע דרך דימונה לכיוון באר שבע ורק משם לתל אביב. באחד מימי החורף הקשים הייתי צריך להגיע מהבית ברמת השרון לעבודה בים המלח. כשיצאתי מהבית בשעת בוקר מוקדמת שמעתי ברדיו שהכביש לירושלים נחסם בגלל השלג שירד במהלך הלילה. כשעצרתי בדרך לתדלק שמעתי ברדיו שהכביש לירושלים נפתח. הסתובבתי ונסעתי לכיוון ירושלים. חציתי את העיר וצילמתי סרט של השלג יורד תוך כדי נהיגה וירדתי לכיוון ים המלח. הגעתי עד עין גדי, אבל גיליתי שהכביש מעין גדי דרומה חסום בגלל שיטפון. עצרתי, שתיתי קפה והמתנתי לפתיחת הכביש.

בעודי ממתין הודיעו ברדיו שהכביש מירושלים לבאר שבע דרך חברון נפתח. החלטתי לנסות את מזלי בשנית והפעם מכיוון דרום. הסתובבתי לאחור ונסעתי לירושלים ומשם

השלג הגדול בערד

לחברון. על הכביש בחברון היה מעטה כבד של שלג ובאחת העליות הרכב בקושי התקדם אות הייתה איומה, אי-אפשר היה לראות דבר ובקושי רב ֵ והחליק לכל הכיוונים. הר הגעתי למלון אחרי יום נהיגה מפרך בדרכים. 17:00 המשכתי לנהוג. בשעה לגדעון היה מטוס פרטי בשם ׳לימה נובמבר׳ בשותפות עם בורוביץ דדי בו השתמש כדי לקצר את המרחקים מים המלח לתל אביב, להטיס אנשים לפגישות חשובות ועוד. מכיוון מכיוון שהיה לי רשיון טיס פרטי, הייתי שוכר לפעמים מטוס בעצמי ומגיע ביום עבודה אחד לכל קצווי הארץ. לעיתים גדעון הצטרף אליי לתרגולי טיסה בשדה התעופה סמוך לכפר סירקין. אני הייתי עושה סיבובים בשמיים וגדעון לצדי, מקיא את נשמתו. באחת הפעמים טסתי מתל אביב לים המלח והייתה סערה נוראית. הגענו בשלום, אבל זה היה סימן עבורי שאני חייב ללמוד איך לטוס בתוך עננים, ואכן למדתי.

57

8 ל

חברות בצל תלאותיי הכלכליות

אורך כל התקופה בה נבנה מלון "פאן אמריקן", נמשכו הדיונים והחקירות בעניין פשיטת הרגל של אבי. תחילה הדיונים התנהלו בפני השופט וולך, ובהמשך עברו לשופט חריש. בתי הקירור של אבי שהיו בבעלות משותפת עם שמואל לוסטיגר וצבי אברמוביץ' עדיין פעלו. עורך הדין שלי, אמנון רוזנשטיין, הגיש הצעה שנייה לפשרה, שמטרתה הייתה לסלק שלושים וחמישה אחוזים מהחובות באמצעות תשלומים שיגיעו ממכירת חלקנו בבתי הקירור לשני השותפים. האחרונים הסכימו לעסקה והתחייבו לרכוש את הזכויות ולשלם ישירות לקופת פשיטת הרגל. על מנת לחסוך בעלויות העסקת עורך הדין הנוסף שנשכר לטובת טיפול בפירוק השותפות, הצעתי את שירותיה של עדינה כמנהלת חשבונות מוסמכת שתסייע לעורך הדין. למרות זאת, בדיון הבא בבית המשפט, עורך הדין התלונן שאיני עוזר לו. מיד זינקתי ממקומי כנשוך נחש. כל גופי בער מזעם לשמע השקר הגס. "שקט, שב במקומך." היסה אותי השופט חריש בנימה קשה, בלי לתת לי שמץ הזדמנות למחות על דברי השקר. למחרת, במהלך שיחה עם גדעון ואחד ממעצבי הפנים באתר הבנייה, סיפרתי לשניהם על צרותיי עם השופט חריש. הסתבר כי מעצב הפנים משחק עם חריש קלפים. באורח פלא, בדיון הבא גישתו של חריש כלפיי הייתה שונה לחלוטין. רצה הגורל ואחת הנושות של אבי, אישה בשם רשל רוזנצוויג (בלוך), שהייתה קרובת משפחה שלנו מקשרי נישואים של דודתי אסתר, נסעה לחופשה בים המלח, ובאחד מטיוליה לאורך החוף הבחינה בשמי מתנוסס על השלט שנקבע בכניסה לאתר הבנייה של מלון "פאן אמריקן": עמוס רוזנטל – מנהל האתר. למרות שביקשתי מגדעון שלא יכצוב את שמי על הלוח. רשל זעמה. היא פנתה לבית המשפט בטענה כי זה לא יתכן שבעודי חייב לה כספים, אני מתפרנס למחייתה של משפחתי. באמצעות עורך הדין גולדין, שבמקרה גם שירת

איתי בצבא, היא דרשה שיעקלו לי את הרכב, המשכורת ותכולת הבית. גדעון מיד התייצב לעזרתי. הוא העיד בית המשפט כי שכרי שולם שנה מראש ולכן אין אפשרות לעקל אותו. הוא גיבה את עדותו ברישומים של ספרי הנהלת החשבונות, אף שבפועל הוא שילם לי בכל חודש שלושת אלפים לירות במזומן. באשר לעיקול תכולת הבית, לרבות המקרר, הטלוויזיה ומכונת הכביסה, טענתי בבית המשפט כי הרכוש שייך לבעל הדירה שלי, בירי חברי הטוב מהגדוד, שהעיד אף הוא לטובתי, על אף שלדברים לא הייתה אחיזה במציאות. בזאת לא תמה הפרשה. רשל ואחיה דאגו שיוציאו נגדי צו איסור יציאה מהארץ וצו מעצר. הערכתי שידה הארוכה של החוק לא תתאמץ להגיע עד לים המלח ולעצור אותי, אך חששתי שיחפשו אותי בבית ברמת השרון. נחרדתי מהמחשבה שאיעצר לנגד עיניהם של ילדיי ודאגתי שדלת הבית האחורית תישאר תמיד פתוחה, במקרה ואראה שוטרים מגיעים לביתי. במהלך אחת מארוחות הערב במלון, שיף הסב את תשומת ליבי כי אחד האורחים הוא שוטר בבית המשפט בתל אביב. שיף ואני ניגשנו אליו וסיפרנו לו על צו המעצר שעומד נגדי ועל הקושי לעמוד בתשלומים שקבע בית המשפט. השוטר הקשיב לדבריי ושאל אם יש לי זימון לשירות מילואים בקרוב. "כן. בעוד שבועיים אני יוצא למילואים." אמרתי. "מצוין." אמר השוטר. "בבוקר בו אתה יוצא למילואים, תבוא אליי לבוש מדים." בחלוף שבועיים התייצבתי במדים בתחנת המשטרה של בית המשפט וניגשתי אליו. ברגע שהשוטר ראה אותי, הוא קרא בקול רם ובמכוון לאוזני כל הנוכחים במקום, "תפסנו אותך!" עיניי חשכו. חשבתי לעצמי, איך הוא סידר אותי...

59

"עכשיו בוא אתי לשופט," אמר השוטר, ואני פסעתי אחריו חפוי ראש. "אתה חייב לשלם!" קבע שופט המעצרים בלי סנטימנטים. "תקבע לו תשלומים של מאתיים לירות בכל חודש." אמר השוטר. "במאתיים לא אוכל לעמוד, אבל אצליח לשלם עשרים לירות מדי חודש," הסברתי לשופט. "בסדר," ענה השופט, "אבל תשלום ראשון יתבצע עכשיו במקום." "אני יוצא למילואים עכשיו. אתחיל לשלם כשאחזור מהשירות," אמרתי. השופט נתן בי מבט קצר ופלט, "בסדר," וביטל בו-במקום את צו המעצר. אבן נגולה מעל לבי. יצאתי מלשכת השופט בליווי השוטר. הוא לא אמר מילה, אבל בצאתי לרחוב הוא קרץ לי קריצה שלא אשכח לעולם. בתום אחד הדיונים בבית המשפט ראיתי את זרובבל, בעלה של רשל, צועד ברגל ברחוב, בעודי נוהג במכונית אמריקאית ענקית שקיבלתי מגדעון במסגרת עבודתי. באותן שנים קבלת רכב כחלק מתנאי העסקה הייתה דבר נדיר, ומי שלא הכיר את הפרטים חשב אותי לאיש עשיר שבבעלותו רכב מפואר. "רוצה טרמפ?" צעקתי לזרובבל מבעד לחלון המכונית. פניו התלהטו בכעס רב. זו הייתה הנקמה הקטנה שלי בו ובאשתו, ונהניתי ממנה מאוד. בראייה לאחור, אני מתקשה לתפוס איך הצלחתי להמשיך לתפקד בעבודה כה תובענית, לנהל חיי משפחה וחברה תקינים, לצד המתח הגדול שהייתי שרוי בו באותה תקופה. למרות הרגעים הקשים, מעולם לא אמרתי נואש ותמיד קיננה בי ת של ילד שמאמין ב"סוף ֶ ד ֶ התחושה שאצא מהמשבר. יתכן וזו אותה איכות מוּל

טוב", אך אין ספק כי בזכות התמיכה של גדעון והחברות החזקה ביננו, מצאתי את הכוחות לעמוד בתלאות פרק זה בחיי.

בנוסף, העבודה בים המלח הטיבה עמי. שם יכולתי להשתחרר מהמתח בו הייתי שרוי במרכז הארץ בשל המשפטים. בדרום יכולתי לחזור לעצמי, איש עבודה ויצירה, והקדשתי את כל כולי לבניית המלון. אינני יודע איך עברו על עדינה הימים בהם לא הייתי בבית. בדיעבד הסתבר לי, שהיו מתחים שהתבטאו ביחס שלה כלפי הילדים, אולם מה היו הסיבות לכך, והאם הן קשורות לעובדה שנעדרתי מהבית? על כל פנים, היחסים בין עדינה לביני בתקופת שהותי בים המלח היו רגועים ושלווים בהרבה מאלה שידענו בעבר.

61

9 ה

גדעון וביתו של סבא יצחק

תמודדות קשה נוספת שהייתה לי נסבה סביב הבית של סבי יצחק אבי עבד בבנייה בירושלים במסגרת קבוצת 1933 1927- ברעננה. בשנים "הפועל". כמה שנים אחר כך, סבא איצ'ה וסבתא מתוקה הודיעו לאבא שבכוונתם לעלות ארצה. הם חיו בסימיאטיץ, פולין, ולא היה להם רכוש רב. פעם סבא איצ'ה שלח לאבי מעטפה עם שלושה דולרים, כדי לתמוך בבנו שנמצא לבד בישראל. בתגובה שלח לו אבא מעטפה ובה לירה אנגלית, שוות ערך לחמישה דולרים, על מנת להוכיח לסבי שהוא מסתדר בכוחות עצמו. אבא בנה לסבא וסבתא בית מכספו בחלקה ברעננה, אותה רכש במסגרת עבודתו ב"הפועל", כמו גם חברים נוספים לקבוצה. למרות שהבית היה רשום על שם אבי, הוריו ואחיו, אסתר, יוסף וצבי, גרו בו כל השנים. במשך שש שנות ילדות גרתי גם אני בבית ברעננה, לאחר שאמי הלכה לעולמה. באחד הימים, בעקבות אחת מפניות הנושים של אבי, קיבל סבא מכתב שהוצגה בו דרישה לפנות את הבית. דודיי נזעקו והפניתי אותם לקחת את שירותיו של עורך הדין גרוסמן, אשר את שכרו שילמתי מכיסי. ללא הצלחה, גרוסמן ניסה להוכיח שסבא יצחק שלח לאבי כסף מפולין עבור בניית הבית, אך בית המשפט הורה על מכירת הבית. אף אחד מאיתנו לא רצה לראות את סבא יצחק עוזב את ביתו לאחר שלושים וחמש שנה, ובגיל כה מבוגר, והייתי נחוש למצוא פיתרון. טיקסתי עצה עם גדעון והחלטנו שהוא יקנה מכונס הנכסים את הבית ונתתי לו שמונים-אלף לירות מכספי לשם כך. ביצוע העסקה התרחש במשרדי הטאבו ברחוב פיקא בפתח תקווה, שם גם למדתי אני בבית הספר היסודי, והייתה זו סגירת מעגל מרגשת עבורי . סבא, שלא ידע על כל המתרחש, המשיך להתגורר בבית באין מפריע.

על אף העובדה שבית המשפט קבע שהבית שייך לאבי, שהרי מסיבה זו נאלצנו למסור אותו לכונס הנכסים, דודיי טענו שהבית שייך לסבא, ולכן מגיע לכל אחד מהאחים רבע מהנכס. ידעתי בוודאות גמורה שהבית היה שייך לאבי על פי כל אמות מידה, אך הדבר האחרון שרציתי היה לנהל מאבק עם בני משפחה. שוב פניתי לגדעון, שכרגיל שמח לשתף איתי פעולה. בהתאם לסיכום ביננו, גדעון הציע לדודיי לקנות ממנו בחזרה את הבית במחיר מאה שישים אלף לירות. שלושת דודיי ואני התחלקנו בסכום וגדעון, שמלכתחילה רכש את הבית מהכסף שלי, העביר אליי את התשלום. כך הפסדתי את הבעלות הבלעדית על הבית, אבל הרווחתי ארבעים-אלף לירות מהעסקה. שנים רבות אחר כך, באחד מביקוריי אצל דודתי אסתר בבית האבות ברמת אפעל, היא הודתה בפניי: "הבית היה שייך לאביך. אין בכך ספק."

אדם יכול להיות נחמד כלפי חברו כל חייו, אבל בסופו של דבר ניתן לאמוד את טיבו של אדם רק כשנקלעים לצרה. גדעון עמד במבחן החברות מעל לכל ספק.

63

65

10 מלון מנדרין א

חרי שגדעון מכר את מלון “פאן אמריקן” הוא נכנס לשותפות עם בחור .1972 ממוצא פרסי בשם מוסא דניאל לבניית מלון “מנדרין” תל אביב, ב את ג’קי הכרתי דרך גדעון. אחד הבנים שלו היה נשוי לאחותה של עמיה. כשהתחילו לבנות את מלון מנדרין גדעון הביא אותו לעבוד בתור מנהל עבודה והפכנו לחברים. בשלב מסוים הבניה במנדרין נעצרה כיוון שהממשלה עצרה את אישורי הבניה ואישרה רק בניה של דירות למגורים. תקופה מסוימת הייתי מקבל משכורת אבל לא היה לי מה לעשות והייתי יושב עם ג’קי על המרפסת בחוף ואוכל דגים עם מנהל החוף. הוואקום היה חידוש בשבילי וקצת דאגתי שלא אוכל לחזור לקצב המטורף של העבודה שהתרגלתי אליו. גדעון יצא מהשותפות לאחר שמוסא דניאל הפסיק להעביר ככספים ולאחר תקופה לא ארוכה הבניין ננטש. לפני שעזבנו סגרנו את הציוד שכבר נצבר כמו חלקי המעליות וחלקי האינסטלציה היקרים בכמה חדרים סגרנו את החדרים בבלוקים טייחנו את הפתחים ולא נודע כי בא אל קירבו. באותה תקופה קיבלתי הוצאות רכב על הדודג’ גם ממשרד מהנדס המועצה בים המלח גם מהחברה שקנתה את פאן אמריקן וגם מהחברה שקנתה את מלון מנדרין. המנהלים במנדרין פנו אלי ואמרו לי שהם מבקשים לחתוך בהוצאות ולתת לי רק את מחצית הוצאות הרכב. כמובן שהסכמתי, הרווחתי אז כל כך טוב שזה לא הפריע לי.

עמוס, ג׳קי וגדעון בברית של בנו הצעיר

עמוס וג׳קי על רקע יסודות מנדרין

67

גדעון הזמין אותי להצטרף אליו 1978 בשנת ל”טיול”. בפעם הראשונה נסענו באוטו לאילת לבקר את הקבלן “שומרון” שבנה שדה תעופה בסיני, אכלנו איתו ארוחת בוקר ונסענו ברכב שלו לאתר לסיור מרתק. בפעם השנייה בעקבות הסכם השלום הם בנו שדה חדש, גדעון ואני נפגשנו בשדה התעופה בן גוריון מוקדם בבוקר (אני יצאתי מים המלח מוקדם בבוקר והגשם היה כל כך חזק שבקושי עברתי את הכביש צבאי, 707 המוצף). משם טסנו לרפידים בבואינג משדה רפידים המשכנו לאתר שהקימו בו את שדה התעופה.

69

דנדי, עדינה, מוסא, דניאל, עמיה, ניר, גדעון ואריק

עמוס וג׳קי על רקע יסודות מנדרין

71

11 פרויקט הוספת הקומה הרביעית במלון "גלי זוהר “

ב הציע לי גדעון להיות אחראי על בניית הוספת הקומה הרביעית 1980 שנת במלון "גלי זוהר" הראשון. העבודה במקום הצריכה פיקוח וחזרתי לפקוד את ים המלח בין פעמים לשלוש בשבוע. האתגר העיקרי עמו התמודדנו היה תוספת המשקל הכבדה של הקומה הרביעית. פתרנו זאת על ידי בניית המחיצות הפנימיות של הקומה החדשה בקירות גבס, דבר שבאותם ימים היה חדשני. את הטכניקה הזו למדתי כשנסעתי לאיראן, שנים ספורות לפני המהפכה. בנוסף היינו צריכים ליצור בידוד מפני רעש העבודות ולתלות אלמנטים בעלי משקל כבד כמו שולחנות האיפור על הקירות. בניית המעליות הייתה אתגר בפני עצמו, עליו עבדתי עם המהנדס תדהר. מכיוון שהמלון היה פעיל במהלך העבודה, טיפלנו בכל אחת משתי המעליות בנפרד. עבור כל מעלית בנינו מעטפת, פירקנו אותה והתקנו מחדש כך שתגיע לקומה הרביעית. על גג המלון החלטנו להתקין קולטים סולאריים. מיכה גלעד, ארכיטקט מטעם המדינה שהיה אמון על תכנון הבנייה באזור ים המלח, התנגד לרעיון בטענה שמראה גג מכוסה קולטים לא יהיה אסתטי. עברנו את המשוכה הזו והתפנינו לבחון את ההצעות שהוגשו לנו. בחרתי לעבוד עם חברה שעבדה בשיטה חדשנית דאז – התקנת קולטים בעזרת צינורות פלסטיק. שוב היה לי ויכוח עם מהנדס המועצה, שגם בו ידי הייתה על העליונה. המכשול האחרון בתכנית היה חילוקי הדעות שהיו לי המהנדס מייק ריש שתכנן את המערכת הסולארית, על זווית התקנת הקולטים. ריש רצה להציב את הקולטים כפי שהיה מורגל לעשות בכל מקום אחר בארץ - בזווית שתתאים לניצול חום שמש מקסימלי במשך הקיץ. הסברתי לו שבמקרה של ים המלח אין צורך בחימום מים בקיץ כיוון שיוצאים מים רותחים גם מהברז של המים הקרים, ולכן הדבר הנכון יהיה להציב את הקולטים בזווית מיטבית לניצול ימי החורף. חרף התנגדותו, העמדתי את הקולטים כפי ראות עיני. המערכת פעלה מצוין והקולטים שהותקנו אף יצרו צל על המזגנים. אני תמיד אהבתי לנצל כל דבר למקסימום ושימוש בצל של הקולטים עזר למזגנים לעבוד יעיל יותר.

"מלון גלי זוהר בתוספת הקומה הרביעית

צריף ובו המשרד של גדעון ומשרדו של דר שמשוני שהיה מומחה לפסוריאזיס

73

פאזל מלון גלי זוהר א

75

ון ביום החפירות הראשון

77

12 ל

בניית מלון 'גלי זוהרב ‘

הציע לי גדעון לבנות עבורו את מלון 1982 קראת האביב של שנת "גלי זוהר ב'". באותה תקופה כבר הייתי מעל חמש שנים בתפקידי בתעשיה האווירית ולא כל כך הסתדרתי עם המנהל החדש שלי. גרתי בהרצליה לאחר שעדינה ואני התגרשנו. שוב מצאתי את עצמי יוצא עם גדעון להרפתקה דרומית. לכבוד בניית המלון החדש, גדעון ושותפו יוסי שכרו הגעתי 1982 ביוני 5- משרדים גדולים ומפוארים ברחוב דיזינגוף פינת גורדון. ב הוענק לי מטעם 131 למשרדים החדשים וחתמנו על חוזה. רכב חדש מסוג פיאט החברה ושירת אותי בנסיעותיי לדרום. על האדריכלות של "גלי זוהר ב'" הופקדו האדריכלים משולם וגילה ברוך, שתכננו גם את "גלי זוהר" הראשון. דרכנו המקצועיות נפגשו עוד מספר פעמים בהמשך, כמו בהרחבת בית החולים "פורייה".

אילה בביקור בים המלח, יום לאחר החתונה

מהנדס הבנייה שמונה לפרויקט היה עוזי זרחי, מנהל העבודה היה פינחס אפללו, והקונסטרוקטור היה לדר רביב. תכנון הפנים של המלון הופקד בידיה של נילי סתיו. על הצד המלונאי הייתה אחראית רעיה האנובר. לאחד מראשי צוותי העבודה מיניתי את לוטוף חברי משכבר הימים, שהביא פועלים מהגליל. את החשמל תכנן המהנדס מרסל לוי. לוי מסר לי את הצעת המחיר שלו בשיחת טלפון שקיימנו, חמש אלפים שקל ישן. אמרתי לו שהוא חייב לדרוש לפחות עשרת אלפים שקלים. מניסיוני היה לי ברור שאם דורשים מעט מדי כסף, שני הצדדים יוצאים מופסדים. לשמחתי הוא נשמע לי. ראשונים על הקרקע וחברת “שומרון” החלה בביצוע D 9 עלו דחפורי 1983 במרץ 13- ב עבודות העפר. מהנדס ביסוס הקרקע היה דויד. לפני תחילת העבודות נסענו לבלגיה - ואני התפלצתי. $100 ובדרך חזרה גדעון הכריח אותי לקנות מתנה לאילה צעיף ב

יושבים: מימין גודי, גדעון ובירי (זאב ברעם), בחתונתי עם אילה

79

תחילת העבודות על גלי זוהר ב׳

81

מימין דויד אפללו, אבי גל, אדם נוסף, עמוס, רעיה ומשולם

, נישאתי לאילה, אותה הכרתי עוד 1983 במרץ 15- יומיים לאחר תחילת העבודות, ב בעבודתי בתעשייה האווירית. החתונה נערכה במלון "רמת-אביב", שבו עבד אביה כמשגיח כשרות. מהצד שלי הזמנתי מספר מצומצם של אורחים, וביניהם גדעון, גודי, בירי, משפחת רוזנטל, פרץ ואשתו שושנה. בסיום הערב אילה ואני נסענו לדירה בבני ברק, ובילינו שם את הערב המשותף הראשון שלנו בדירה. למחרת נסענו לים המלח עם דודתה של אילה, רבקה, שהגיעה במיוחד לחתונה מפלורידה. אני עבדתי בעוד השתיים נחו ובילו. מאחר שריחוקו של ים המלח היה גורם מכביד ומעכב את העבודה, סיכמתי עם חברת "רדימיקס" על הקמת מפעל זמני ליצור בטון, סמוך לשטחו הייעודי של המלון, אשר ישרת אותנו ואתרי בנייה נוספים בסביבה. משה שמיר, ראש המועצה האזורית תמר, ומהנדס המועצה, סירבו לאשר את הקמת המפעל. התנגדותם הסבה לנו הוצאות מיותרות על ההובלה היקרה של הבטון. לגדעון היה הסדר כספי עם חבריו מחברת "שומרון", איתם עבד כשבנה כמה שנים קודם לכן את מלון "מנדרין" בתל אביב. ההסדר גרר מריבה עם שותפו של גדעון, יוסי, שהאשים את גדעון במירמה ובגניבת כספי חברה. הוא טען שהמדידות שהציג בפניו לא היו נכונות, ואף האשים אותי שעשיתי יד אחת עם גדעון. הדבר הגיע לידי סכסוך רציני, ובשלב עבודות הגמר על המלון נפרדו דרכיהם. במהלך הבניה הבאנו מנוף חיצוני שהחל את עבודתו בגובה המרתף. המנוף שירת אותנו במשך עבודות פיתוח השטח מסביב למלון וכשהוא סיים את עבודתו נותר באדמה בור עם קירות בטון. במקום לסתום את הבור באדמה, החלטתי לצקת מעליו תקרה, וכך יצרנו חדר נוסף בקומת המרתף.

83

בניית קירות מקלט המלון

85

למהנדס עוזי זרחי היו שיטות בנייה מאוד מעניינות. דוגמא לכך היא בניית קירות דקים. יצקנו מבטון את רצפת המקלט ובמקביל הובלנו במשאיות קירות מוכנים ממפעלי אקרשטיין בהרצליה. את את הקירות הדקים העמדנו על רצפת המקלט, ויצקנו בתוך בטון וכך נוצר הקיר של המקלט. גם את הטפסנות של הרצפה והתקרה הכנו על הקרקע; יצקנו בטון בעובי מספר סנטימטרים עם פיגורות בולטות מהיציקה. ראשית הנחנו את תקרת האמבטיה ואז בעזרת מסגרת על גלגלות שהגנו על הפלטה מפני שבירה, הנחנו את היחידה על תומכים עם מספר רגליים. הפלטה נשאה את רוב המשקל ועל הפיגורות הנחנו רשת ויצקנו את הבטון.

הרמת חדר, שירותים וחלק ממסדרון יחד, בעזרת מתקן מיוחד

פלטה להרכבת התקרה

פלטות שיוצרו במקום והועלו למעלה

87

שיטת בניית השלד הייתה ייחודית: בניינו קירות בין שלושה חדרים, למחרת פירקנו את תבנית הברזל ועברנו לבנות את שלושת החדרים הבאים ואת הקירות האלכסוניים של החזית הצדדית של המלון. לאחר עוד יום, כבר הנפנו את התקרה של כל חדר ולמעשה כל שבוע הרמנו עוד קומה. הקיר החיצוני היה בעובי של עשרים סנטימטר והיה מורכב משתי שכבות בטון, כל אחת בעובי שישה סנטימטר ובתווך שכבת קלקר בעובי שמונה סנטימטר. שכבת הקלקר סיפקה בידוד מעולה כך שגם בשיא היום שהטמפרטורה בחוץ להטה, בפנים הטמפרטורות היו נוחות. מנהל העבודה פנחס אפללו היה איש מוכשר, אך לא עבד בצורה מסודרת לטעמי. אני זוכר אותו מתרוצץ ברחבי האתר ומחלק משימות באי סדר. בשלב מסוים הוא יצא למילואים ואני מילאתי את מקומו. עמדתי על הגג על מנת שתהיה לי תצפית טובה על כל הנעשה בשטח, ובעזרת רמקול חילקתי הוראות בצורה רגועה. בכל שלושה ימים התקדמנו שלב ובתוך שבוע סיימנו לצקת קומה. כשאפללו חזר המערכת הייתה כבר משומנת ומתורגלת ובניית הקומות התקדמה במהירות. כמו בכל בניית פרויקט גדול, היו מכשולים שהאטו אותנו. כך היה עם מדרגות החירום המעוגלות שתוכננו, ועבורן השתמשנו ביציקה מיוחדת. בעת בניית הקומה השנייה הודיעה לנו המועצה כי המדרגות אינן תקניות ועלינו להשתמש במדרגות מרובעות בלבד. נאלצנו לפרק את העבודה ולבנות את גרמי המדרגות מחדש. גדעון כעס מאוד עליי ועל הארכיטקט. את מעלית השירות במלון "גלי זוהר ב'" השכרנו מויקטור אבולעפיה, שאיתו עבדתי בשותפות באקוודור ושהיה אמון על סיום בנית מלון מנדרין. כשסיימו את בניית מלון "מנדרין" כבר לא היה צורך במעלית החיצונית ששימשה למהלך העבודות, ואני ביקשתי מויקטור לקחת את המעלית ולשפץ אותה. כך, במקום מושבה החדש בים המלח, שמשה המעלית כמעלית שירות לרשות עובדי המלון ולהעברת ציוד.

חתך של קיר הבטון שמצופה בקלקר משני צידיו

89

גדעון שכר את משרדו של יששכר שדמי כדי שיפקחו על הפעולות שלי. הדבר שעשע ל אחריי הסתובב עם משקפת, ֵ אותי, בעיקר לאור העובדה שהעובד שנשלח לרג איתה גם היה "בודק" את חוף הנודיסטים מתחת למלון. בזמנו, כשהקימו את החוף, התלוננו האורחים שלא נוח להם לשכב על מצע האבנים. בנינו עבורם משטח ישר בעזרת מכבש שהידק את האבנים, ומעליהן שפכנו זיפזיף. במהלך הבנייה התידדתי עם אדם בשם דויד וורגפט, שהיה בתפקיד מקביל לשלי בבניית מלון אחר בים המלח. באחד הימים גדעון הזמין אותו לראות את הבנייה במלון ולחוות את דעתו. לאחר הבדיקה דויד קבע כי היציקות במסדרונות המלון אינן ישרות. הביקורת שלו לא נעמה לאוזניי ובוודאי גם לא לאוזניו של גדעון, אך וורגפט צדק. למצער, כאשר עובדים בשיטה בה עבדנו עם פלטות מוכנות מראש, צפוי להיות חוסר דיוק של מילימטרים בודדים, המתבטא בכמה סנטימטרים בקצה. אל אף שלא ניתן להרגיש כלל בחוסר הדיוק הזה, עדיין לא היה לי נוח עם הידיעה שגדעון שמע חוות דעת שלילית על העבודה שלי.