גדעון (גדעון בן-צבי)

בהמשך הוטל עליהם לצקת בטון בשטח שבין המלון לחוף הים, אך מאחר שהמנוף לא יכול היה להגיע לשם, הם בנו מסלול מעץ כדי להוביל את היפונקה, מריצה דו- גלגלית ענקית. עבודתם הייתה רשלנית וכיוף רצה להעיר להם על כך, אך אני עצרתי בעדו, ובלבי חיכיתי לראות מה יקרה. לא חלף זמן רב ואשר יגורתי אכן אירע- אחד הקרשים נשבר ואחד האחים נפל ושבר את הרגל. שני האחים האחרים מיהרו לקחת אותו לבית החולים, בהשאירם את הבטון ללא טיפול הולם שגרם להתייבשותו. היציקה היתה ביום ה’ וביום ו’ בזמן שאני כבר בבית גדעון ראה את מצב הבטון והתמלא זעם. הוא צלצל אליי ואני סיפרתי לו בשקט מה קרה. "אני לא רוצה אותם יותר!" צעק. "בסדר." עניתי בשלווה. הרי לכך ייחלתי. בקבוצה נוספת היו פועלים ערבים מהכפר בועיינה בגליל התחתון. באותה תקופה היה אזור ים המלח סגור לערבים, אך מכיוון שהם נחשבו לפועלים מצוינים וחרוצים, גדעון התעקש לעבוד איתם. הם הגיעו לאתר הבנייה מדי יום ראשון בשעות הבוקר המוקדמות, ועזבו בשעות אחר הצהריים של יום חמישי. באחת הנסיעות צפונה המשטרה עצרה אותם ליד ערד, ואני נותרתי במתח כל סוף השבוע עד שגדעון בישר לי שמאמציו לשחרר אותם צלחו. ראש הקבוצה היה לוטוף, איש אחראי, יסודי ואמין, שהיה עבורי גם חבר. בהמשך עבדנו יחד על פרויקטים נוספים ושמרנו על קשר קרוב וחם. לוטוף הזמין אותי להתארח בבועיינה כמה פעמים, ביניהן כשנולד לו ילד ובחתונת בן דודו. בחגיגת הנישואים של בן הדוד חבשו לראשי כפיה, הרכיבו אותי על סוס והובילו אותי בסמטאות הכפר. נראיתי ערבי למהדרין.