גדעון (גדעון בן-צבי)

6 ת

חיים של אחרים

קופת העבודה בים המלח הייתה ייחודית ומעניינת, וחייתי חיים מלאים שהתקיימו בנפרד לגמרי מהחיים במרכז. לאחר כמה חודשים בהם התגוררתי בחדר מספר שש עשרה ב"גלי זוהר", עברתי לגור עם גודי בדירה נעימה בנווה זוהר, סמוך למשרדי המועצה האזורית. פעם בחודש עדינה והילדים התארחו בדירה והיינו מבלים את סוף השבוע בטיולים באזור. מ”מ 9 מכיוון שעבדנו באזור מנותק מאוד, גדעון רצה לקנות לגודי ולי שני אקדחי בלגים, אולם אני הצעתי שירכוש אקדחים ספרדים, זולים יותר. התייעצנו עם FN חברי עוזי גל, מי שעמד מאחורי פיתוח תת המקלע "עוזי", והוא המליץ על הבלגי. ומכיוון שגדעון תמיד רצה את הטוב ביותר עבורי, זכיתי באקדח בלגי חדש ואיכותי. ערב אחד נסענו לראות סרט בבאר שבע, שהיו בו המון יריות. מרוב התלהבות כמעט והצטרפתי לחגיגה עם האקדח שהגנבתי לאולם, מגולגל בתוך נייר עיתון. בסיום שגדעון העניק FN מ”מ 9- העבודות של "פאן אמריקן" גודי החזיר את האקדח, אך ה לי שמור אצלי עד היום. מעבר להיותו שותף לדירה ולעבודה, לגודי היה חלק נכבד בחיי הפרועים בים המלח. אהבנו להפתיע את עצמנו ואחד את השני עם חוויות נועזות. באחד הערבים הצטרף אלינו לשולחן הארוחה מנהל הלובי, שאמר שאוכל טוב יש רק בתל אביב. גודי ואני הסתכלנו אחד על השני ואמרנו יחד: "אמנם היא לא תל אביב, אבל מסעדה בירושלים בטח עדיפה על האוכל שמוגש כאן. יאללה, נוסעים", וכעבור דקה כבר היינו יחד עם יהודית הטלפוניסטית ברכב בדרכנו לירושלים. על הכביש שסיימנו לסלול רק שנה אחרי תחילת העבודה על פאן-אמריקן. אכלנו בחיפזון ונהגנו חזרה במהירות, כי באותם בימים הכביש לים המלח היה נסגר בשתיים בלילה מטעמי ביטחון. בסיום יום העבודה, כשהיינו מגיעים שנינו מותשים לדירה, נהגנו סתם לצרוח בלי סיבה, בשביל להוציא אנרגיות ולאגור כוחות להמשך. גודי ואני מצאנו שפה משותפת ואהבתי אותו מאוד.