גדעון (גדעון בן-צבי)

"עכשיו בוא אתי לשופט," אמר השוטר, ואני פסעתי אחריו חפוי ראש. "אתה חייב לשלם!" קבע שופט המעצרים בלי סנטימנטים. "תקבע לו תשלומים של מאתיים לירות בכל חודש." אמר השוטר. "במאתיים לא אוכל לעמוד, אבל אצליח לשלם עשרים לירות מדי חודש," הסברתי לשופט. "בסדר," ענה השופט, "אבל תשלום ראשון יתבצע עכשיו במקום." "אני יוצא למילואים עכשיו. אתחיל לשלם כשאחזור מהשירות," אמרתי. השופט נתן בי מבט קצר ופלט, "בסדר," וביטל בו-במקום את צו המעצר. אבן נגולה מעל לבי. יצאתי מלשכת השופט בליווי השוטר. הוא לא אמר מילה, אבל בצאתי לרחוב הוא קרץ לי קריצה שלא אשכח לעולם. בתום אחד הדיונים בבית המשפט ראיתי את זרובבל, בעלה של רשל, צועד ברגל ברחוב, בעודי נוהג במכונית אמריקאית ענקית שקיבלתי מגדעון במסגרת עבודתי. באותן שנים קבלת רכב כחלק מתנאי העסקה הייתה דבר נדיר, ומי שלא הכיר את הפרטים חשב אותי לאיש עשיר שבבעלותו רכב מפואר. "רוצה טרמפ?" צעקתי לזרובבל מבעד לחלון המכונית. פניו התלהטו בכעס רב. זו הייתה הנקמה הקטנה שלי בו ובאשתו, ונהניתי ממנה מאוד. בראייה לאחור, אני מתקשה לתפוס איך הצלחתי להמשיך לתפקד בעבודה כה תובענית, לנהל חיי משפחה וחברה תקינים, לצד המתח הגדול שהייתי שרוי בו באותה תקופה. למרות הרגעים הקשים, מעולם לא אמרתי נואש ותמיד קיננה בי ת של ילד שמאמין ב"סוף ֶ ד ֶ התחושה שאצא מהמשבר. יתכן וזו אותה איכות מוּל