גדעון (גדעון בן-צבי)
איתי בצבא, היא דרשה שיעקלו לי את הרכב, המשכורת ותכולת הבית. גדעון מיד התייצב לעזרתי. הוא העיד בית המשפט כי שכרי שולם שנה מראש ולכן אין אפשרות לעקל אותו. הוא גיבה את עדותו ברישומים של ספרי הנהלת החשבונות, אף שבפועל הוא שילם לי בכל חודש שלושת אלפים לירות במזומן. באשר לעיקול תכולת הבית, לרבות המקרר, הטלוויזיה ומכונת הכביסה, טענתי בבית המשפט כי הרכוש שייך לבעל הדירה שלי, בירי חברי הטוב מהגדוד, שהעיד אף הוא לטובתי, על אף שלדברים לא הייתה אחיזה במציאות. בזאת לא תמה הפרשה. רשל ואחיה דאגו שיוציאו נגדי צו איסור יציאה מהארץ וצו מעצר. הערכתי שידה הארוכה של החוק לא תתאמץ להגיע עד לים המלח ולעצור אותי, אך חששתי שיחפשו אותי בבית ברמת השרון. נחרדתי מהמחשבה שאיעצר לנגד עיניהם של ילדיי ודאגתי שדלת הבית האחורית תישאר תמיד פתוחה, במקרה ואראה שוטרים מגיעים לביתי. במהלך אחת מארוחות הערב במלון, שיף הסב את תשומת ליבי כי אחד האורחים הוא שוטר בבית המשפט בתל אביב. שיף ואני ניגשנו אליו וסיפרנו לו על צו המעצר שעומד נגדי ועל הקושי לעמוד בתשלומים שקבע בית המשפט. השוטר הקשיב לדבריי ושאל אם יש לי זימון לשירות מילואים בקרוב. "כן. בעוד שבועיים אני יוצא למילואים." אמרתי. "מצוין." אמר השוטר. "בבוקר בו אתה יוצא למילואים, תבוא אליי לבוש מדים." בחלוף שבועיים התייצבתי במדים בתחנת המשטרה של בית המשפט וניגשתי אליו. ברגע שהשוטר ראה אותי, הוא קרא בקול רם ובמכוון לאוזני כל הנוכחים במקום, "תפסנו אותך!" עיניי חשכו. חשבתי לעצמי, איך הוא סידר אותי...
59
Made with FlippingBook Publishing Software