דוח הוועדה לבחינת פגיעות מיניות בקהילת הלהטב"ק בדגש על ארגונים חברתיים - 2022

מרואיין אחר כינה את התופעה הזו תרבות של השתקה:

אתה מקלקל את המסיבה? אתה מכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ? אנחנו חיינו הרבה שנים בארון. עכשיו כשאנחנו לא, אנחנו רוצים לחגוג את המיניות שלנו ואתה לא תקלקל לנו. אתה לא תגיד שזה לא צריך לקרות הדברים האלה. עוד חשש מרכזי מפני חשיפה הוא מהכתמת שם הקהילה כלפי החברה ההטרו־נורמטיבית. לדוגמה צעיר שנפגע מינית על רקע ניצול של יחסי כוח, יחשוש מחשיפה בפני הוריו, גם אם הם מודעים לנטייתו המינית: איך להגיד את זה להורים... כי פתאום כאילו הומואים הם מטרידים ונוראים כמו שכנראה חשבתם עליי כשיצאתי מהארון. מרואיין אחר דיבר על כך בהקשר של להטבופוביה מופנמת: ... אני חושב שהנושא של פגיעות מיניות או הטרדות מיניות... זה משהו שהוא לא תקין, אבל יש עליו איזשהו קוד אתי מסוים שמאפשר אותו. אני חושב שהפחד הגדול שעומד מאחורי הדיבור על הנושא הזה או הפחד מלגעת בו זה מלהיכנס חזרה לארון. זה ההומופוביה המופנמת... ...?80־ הפחד מ... אם אנחנו ניגע ונפתח... מה? נחזור שוב לשנות ה ל"להיות להט"בים זה אומר לחלות באיידס ולהיות בודדים"? כאילו יש איזושהי תחושה של מרחב בינארי כזה, של "במקום שבו יש חופש אז נעשה מה שאנחנו רוצים", אבל אם אנחנו נרצה לבקר את זה קצת יכול להיות שאנחנו נאבד את החופש הזה, נחזור למקום שיש בו קצת סטיגמה סביב המיניות שלנו או הגבלות על המיניות שלנו. פחד מלחזור חזרה לארון, בושה. קושי נוסף בחשיפה מתבטא – לדברי אחת המרואיינות – בכך שעד היום במקרים המעטים שכן נחשפו לא נעשה דבר. הדברים "טואטאו", עברו עליהם לסדר היום. דמויות בקהילה העלו פוסטים תומכים דווקא באלה שהתלוננו עליהם, ובמלים אחרות, חסרה אמירה חד־משמעית פומבית המגנה תופעות של פגיעה מינית בקהילה.

49