מודל מעשי ליישום זכות הילד להשתתפות במערכת הגנת הילד

• – מופעים דיסוציאטיביים עשויים לבוא לידי ביטוי בניתוק רגשי דיסוציאציה מהתוכן המדובר, בתחושה של ניתוק מהסיטואציה הנוכחית ובהופעת מרכיבים פנטזיונריים. • – ילדים רבים שחוו אירועי פגיעה דפוסי מגע קיצוניים או לא מותאמים גופנית (פיזית או מינית) או הזנחה של צורכיהם עשויים להגיב בביטויים גופניים. ילדים כאלו עלולים ליצור דפוסי מגע לא מותאמים, כמו ביטויי חיבה גופניים בולטים או לחלופין רתיעה משמעותית והימנעות ממגע. • – ילדים שחווים פגיעה הזדהות עם התוקפן וייחוסים עצמיים שליליים מתמשכת, ובעיקר אם היא מבן משפחה קרוב, נאלצים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית, שבה הם תלויים בדמויות שמצד אחד מיטיבות ומטפלות בהם ומצד שני פוגעות בהם. בכדי לשמור על קוהרנטיות והיגיון פנימי בתוך המציאות הזו, ילדים עשויים להצדיק את התוקפן ולהפנים את האגרסיביות כלפי עצמם, כך שנוצרות תחושות כגון אשמה ובושה. בחלק מהמקרים נוצר דימוי עצמי של ישות פגומה, כמעין הסבר לעצמי למה שקורה: "משהו בי לא בסדר, לכן זה קורה דווקא לי". • – דרך נוספת של ילדים למציאת היגיון פנימי בתוך פיצול והיעדר מורכבות מציאות של פגיעה מתמשכת היא פיצול בין רגשות קיצוניים (כמו אהבה ושנאה, כעס וגעגוע) ויצירת דיכוטומיה ללא מורכבות של הסיטואציה שבה הם נמצאים ("את אבא אני שונא ואימא היא הכי טובה בעולם" – או להיפך). היעדר מורכבות בתיאור הפגיעה או הדמויות הפוגעות עשוי להעיד על קיומה של הטראומה. חשוב לשים לב כי הוא עשוי לבוא לידי ביטוי גם כלפי העו"ס המטפל (במעבר בין קטבים דיכוטומיים של העו"ס המושלם, הכי טוב בעולם, לבין העו"ס הרע והפוגעני). התיאור של מופעי טראומה אלה והאתגרים שהם מהווים בחיבור לילד ובהבנת הנרטיב שלו אינם מובאים כאן על מנת לרפות את ידיהם של אנשי ונשות המקצוע, אלא להיפך. התבוננות באמצעות פריזמת הטראומה היא קריטית לקידום השתתפות מועילה של ילדים במערכת הגנת הילד. הבנת הטראומה ומופעיה תסייע בעיצוב תגובה מותאמת אליה. חשוב להדגיש כי להכרה במופעי טראומה אלה ובתגובה מותאמת אליהם יש פוטנציאל של ממש להפוך את ההשתתפות של הילדים, במצבים המורכבים האלו, לתהליך שיחזיר להם שליטה ותחושת קומפטנטיות – במקום שבו אלו נלקחו. כך תקטן תחושת חוסר האונים וייווצרו תהליכים משמעותיים של צמיחה, הסתגלות וריפוי.

13