מודל מעשי ליישום זכות הילד להשתתפות במערכת הגנת הילד

התנהגויות של היצמדות, ריצוי, ביטויי מיניות וחוסר אמון. לצד מופעי טראומה אלה אשר עשויים לבוא לידי ביטוי בזמן המפגש עם הילד, חשוב לאפיין מופע נוסף אשר עשוי להיות מוטמע בתוך שגרת חייו של הילד. ילדים שגדלים בסביבה שבה ההתעללות היא חלק אינהרנטי מהחיים ועלולה לקרות בכל יום ובכל רגע, מסתגלים למעין שגרה פוגענית, בהבנה כי אין להם יכולת למנוע את הפגיעה, להילחם בה או לברוח ממנה. לכן דפוסי התגובה המוכרים ביותר ) עלולים להיות לא רלוונטיים fight, flight or freeze : בספרות המקצועית (כמו ולא מותאמים לילדים שחווים אירועים טראומטיים מתמשכים השזורים בשגרת היומיום שלהם. מכאן שהתגובה הרווחת ביותר בקרב ילדים שחווים פגיעה ) והיא באה לידי ביטוי בניסיון adaptation( מתמשכת היא תגובת האדפטציה לצמצם את משך הפגיעה או עוצמתה. אף על פי שדפוס האדפטציה הוא ככל הנראה היעיל ביותר מבחינת הילדים לצמצום משך הפגיעה או הכאב שהם חווים בעקבותיה, יש לו מחיר יקר בדמות ייחוסים עצמיים שליליים וקשים. ילדים רבים שדפוס התגובה שלהם לפגיעה שחוו הוא אדפטיבי, מרגישים שותפים למעשים, מרגישים אשמים שלא התנגדו או ברחו מהסיטואציה (אף על פי שלא הייתה להם אפשרות כזו) ומתביישים במה שקרה להם. ילדים שמרגישים כך עשויים להתקשות להשתתף בהליכי ההגנה, לנסות למזער את הפגיעה ואת השלכותיה ואף להכחיש אותה בכלל. לכן חשוב שגורמי המקצוע, בהתבוננותם בכל ילד בראי הטראומה, ידברו ויציפו בעצמם את תחושות האשמה והבושה שאולי הילד מרגיש – ייתנו להן מקום, ייתנו מילים ופשר לתחושות הלא מדוברות. בהמשך, לפי התהוות הקשר והאמון, ובאופן המתאים בכל סיטואציה, יסבירו על פערי הכוחות ואת הרציונל לפיו לילד לא הייתה היכולת להתגונן או להגיב באופן אחר, והוא עשה את הדבר הטוב ביותר עבורו מבחינה הישרדותית. בשונה מהמודלים להשתתפות ילדים שקיימים כיום בעולם, המודל הנוכחי משלב בין זכותם של ילדים להשתתפות ולקשר עם שירותי הרווחה לבין ההבנה כי הילדים שנמצאים במוקד הם ילדים שקרוב לוודאי חוו אירועי חיים טראומטיים אשר משפיעים על יכולתם להשתתף בהליך בעניינם. חוויות חיים טראומטיות מעצבות את אופן ההשתתפות של ילדים ובאות לידי ביטוי בחמישה מופעים עיקריים: • – שיח עם ילדים שחוו חוויות חיים דיווחים קצרים ולא מאורגנים טראומטיות עלול להתאפיין בדיווחים מקוטעים, שימוש במילים מועטות והדגמות ספונטניות, דיווחים רגרסיביים ולא קוהרנטיים. כמו כן עשויה להיות הימנעות מוחלטת משיתוף של החוויות הטראומטיות, שתיקה וסירוב לספר עליהן.

12