מודל מעשי ליישום זכות הילד להשתתפות במערכת הגנת הילד

יש להישאר קשובים גם לביטויים לא מילוליים כמו בכי, שפת גוף והתנהגויות שנראות לכאורה פשוטות אך עשויות לשאת משמעות עמוקה. למשל, תינוק שזוחל מחדר לחדר במרכז טיפול משפחתי לאחר שהוצא מהבית, עשוי למעשה להביע חיפוש אחר אימו, לסמן לנו דרך התנהגותו שהוא מתגעגע. יש להתייחס לכך כחלק בלתי נפרד משמיעת הילד.

4. מתן משקל לדעה של הילד מחקרים מלמדים שילדים שקיבלו הזדמנות להשתתף בתהליכי קבלת החלטות במערכות להגנת הילד לעיתים חשו שדעתם לא הובאה בחשבון, ושההשתתפות ) בדיון בעניינם. סוג השתתפות V( שלהם הייתה סמלית בלבד – מעין סימון וי כזה מכונה טוקניזם, והוא למעשה מוגדר כהיעדר השתתפות משמעותית. מכאן נובע ששמיעת הילד בלבד, מבלי להביא בחשבון את דעותיו, מחשבותיו ועמדותיו, עלולה ליצור אשליה של השתתפות, בעוד שהמטרה האמיתית – שילובו המלא בתהליך – אינה מושגת. הסוגיה של מתן משקל לדעתו של הילד היא מורכבת ולעיתים מעלה דילמות ואתגרים מקצועיים. למשל, מה עושים כאשר הדעה של הילד שונה מדעתם של אנשי המקצוע? מה אם ההחלטה על פי עמדת הילד עלולה לפגוע בטובתו לפי תפיסת אנשי המקצוע? ומה עושים במצבים שבהם אין מקום להחלטה של הילד, כמו במקרים של הוצאה דחופה מהבית?. על מנת שאכן יינתן משקל לדעתו של הילד, רצוי לעקוב אחר העקרונות הבאים:

עקרונות מעשיים למתן משקל לדעתו של הילד 1 .

מתן משקל לדעתו של הילד דורש הקשבה פתוחה והכרה במומחיות הילד: מאנשי המקצוע להקשיב בכנות ובפתיחות, להעמיד את עצמם במקום שבו הם מוכנים להשתכנע, ולהכיר בכך שהילד הוא המומחה לחייו. זוהי גישה שמכירה בכך שהמומחיות של איש המקצוע ושל הילד הן שונות, ושיש לשלב בין שני מקורות הידע הללו לצורך קבלת ההחלטות הטובות והנכונות ביותר. יש לאמץ עמדה של למידה מתמדת ולהבין שייתכן כי ישנם פרטים שרק הילד יכול לחשוף. אנשי המקצוע צריכים לשאול את עצמם אם הם למדו משהו משמעותי מהילד שלא יכלו לדעת בדרך אחרת.

42