מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 15

פולה דוד

סימפטומים הנובעים מאירועים קשים שקרו. גישה זו, בשילוב פסיכו-חינוך, המלמדת את הילד על מה שקורה לו עקב טראומה, מעבירה לילדים את ההבנה שהם אינם משוגעים, טיפשים או רעים, אלא הם מגיבים לאירועים קשים מאוד שקרו . להם אף על פי שזה נשמע הכרה בכך שהאירוע היה טראומטי. ברור ופשוט – שילדים זקוקים להכרה בכך שאירועים טראומטיים פגעו בהם, לעיתים אין מי שיכיר בכך. כפי שתואר קודם לכן, הורים שאינם רוצים להגביר את הכאב של ילדיהם, או הורים שפגעו בילדיהם, מעדיפים לעיתים למזער את הפגיעה. לכן אמירה של איש מקצוע לילד – ששמע שקרה משהו נורא ושזה משהו שתמיד מעציב, מדאיג, או מפחיד ילדים – היא אמירה טיפולית וחשובה תמיד, גם כאשר מדובר בקשר קצר או אפילו במפגש חד-פעמי. ה"משולש" הוא מיומנות טיפולית הכירו את המשולש. ), והיא כוללת 2015( שמציעות ליברמן, גוש איפן וון הורן התייחסות לאירוע שהתרחש (או אירועים), לתגובות ולסימפטומים של הילד, ולרצון של המטפל וההורה לעזור לו להרגיש טוב יותר. אימא סיפרה לי שמשהו נורא עצוב קרה לכם. אבא דוגמה: היה חולה, ומאוד ניסה להבריא. גם הרופאים מאוד ניסו לעזור לו להבריא. אבל בסוף המחלה הייתה קשה מדי, ואבא לא יכול היה להחזיק מעמד, והוא מת. מאז המשפחה כל כך עצובה – גם אתה, ואימא, והאחים שלך – ואימא מספרת לי שאתה בוכה הרבה, וקשה לך להירדם בלילה. אנחנו ניפגש ביחד (המטפל והילד, המטפל עם האם והילד), כדי לדבר על מה שקרה, ולשחק, ולעזור לך להרגיש טוב יותר. השימוש במשולש – בתחילת טיפול ובכל זמן אחר שבו אפשר לקשר אירועים לסימפטומים – נותן פשר להתנהגות שעלולה לבלבל מבוגרים וגם את הילד עצמו. נרטיב של טראומה נבנה עם הזמן, ולמעשה בניית נרטיב. לעולם אינו מסתיים לגמרי, כי אנשים גדלים, מתפתחים ומבינים את אשר קרה להם בצורות שונות במהלך השנים. הוא כולל רכיבים רבים – לא רק הסיפור של מה שקרה – כגון כיצד האירועים הטראומטיים נחוו, מדוע הם קרו, אם מישהו אשם בכך שקרו ועוד. בטראומה שנגרמת על-ידי הזנחה או התעללות של בני משפחה, חשוב תמיד לנסות, אם אפשר, להדגיש את הכוונות המיטיבות של ההורה. דבר זה כמובן אינו אפשרי אם הורה פוגע בילד בכוונה, כגון פגיעה מינית. אבל יש מקרים שהורים פוגעים בילדיהם על אף הרצון שלהם לדאוג להם. במצב כזה, נשתדל לציין את רצון ההורה לדאוג לילד, אך עם זאת נדגיש

– המוטעית – שילדים צעירים אינם מבינים, שוכחים, Osofsky,( ומתאוששים במהירות מאירועים טראומטיים ), ולכן אין להעלות אירועים כואבים שקרו להם. 2007 נוסף על כך, במקרים רבים טראומה שקרתה לילד קרתה גם להורה: מלחמה, תאונות, מוות ומחלות במשפחה ואלימות בין בני זוג. להורה אשר חווה טראומה חסרה לעיתים רמת ויסות המאפשרת שיחה עם הילד. חוסר זה בולט בעיקר אם ילד והורה הופכים ל"תזכורות טראומטיות" זה לזה, כאשר במצב זה משהו בנוכחות של האחד מזכיר לשני את הטראומה שאירעה לשניהם. אשמה היא רגש דומיננטי אצל הורים שילדיהם נפגעו על- ידי אירועים טראומטיים – גם אם הטראומה אינה ב"אשמת" ההורה. הורים, אשר רואים בהגנה על הילד את תפקידם, אינם מצליחים בעצם לשמור על ילדיהם כאשר אירועים לא צפויים וקשים קורים להם. קושי זה חוסם לעיתים את היכולת של ההורה לדבר על מה שאירע. הוא גובר כמובן במצבים שבהם ההורים הם שגרמו, על-ידי התעללות, לטראומה של ילדיהם: במקרים כאלה הורים עלולים להכחיש את אשר קרה )2016( לילד או את הנזק או את הרגשות שנגרמו לו. בולבי טוען כי במקרים אלה ילדים נדרשים "לא לדעת את מה שהם יודעים, ולא להרגיש את מה שהם מרגישים", ולדבריו, יש לכך השלכות מזיקות מרחיקות לכת על בריאותו הנפשית של הילד. גם אנשי מקצוע מהססים ולעיתים נמנעים מלדבר עם ילדים על טראומה. גם להם, כאמור, יש רצון שלא לגרום לילדים צער נוסף. סיבות אחרות הן החשש שהדיבור על האירועים הטראומטיים יציף שוב את הטראומה של הילד, והמחשבה שיש לפתח מיומנויות נפרדות ומיוחדות כדי לדבר עם ילדים על טראומה, או לפחות להיות איתו בקשר טיפולי לטווח ארוך. כמו כן הגישה הטיפולית הרווחת, שהובאה מהמסורת הפסיכואנליטית, גורסת כי יש לאפשר לילד להיות זה שמעלה את האירועים הקשים כאשר הוא מרגיש נוח די הצורך בטיפול. גישה זו עומדת בניגוד לגישת הטיפול בטראומה, המציעה להעלות את הטראומה בתחילת הטיפול כדי שהילד יבין שמותר ורצוי לדבר על אירועים קשים, ושהמטפל חזק די הצורך לשאת את התכנים האלה. הקושי של הורים להתייחס לטראומות של ילדיהם, וההימנעות של אנשי מקצוע מלעשות כך, יכולים לחזק בילד את התחושה שאין לדבר על טראומה או "לדבר את הבלתי-מדובר". כיצד מדברים את הבלתי-מדובר? בטיפול בילדים ההתייחסות לטראומה מצריכה גישה טיפולית שאינה שואלת "מה לא בסדר אצלך?" אלא "מה קרה לך?" Lieberman, Ghosh Ippen, & Van Horn, 2015, p.( ). דהיינו, ההתייחסות להתנהגות קשה של ילדים היא כאל 14

נקודת מפגש I 28