מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון מס' 16

מגדל בבל

לדוגמה – פתיחת ערוץ בניית מסגרת / משאבים לייעוץ, לייעוץ טלפוני, תוכנית "מנטורינג" על-ידי רופאים מנוסים שעברו הכשרה. שיפור התקשורת ומערכת היחסים המקצועית בין – באמצעות כנסים, הרופאים למשטרה ולרשויות הרווחה מפגשים מקומיים בכל רשות או מחוז ובדרך של הפריה הדדית בידע ובשמירת פרטי התקשרות. אלו הן רק כמה מהדרכים האפשריות לבנות כלים שיעזרו לרופאים המטפלים להתגבר על החסמים לדיווח. הרופא של ירון ידע להעריך כי הפגיעה הגופנית שלו אינה תואמת את שלב התפתחותו. הוא זיהה "דגל אדום". עם הכשרה מתאימה או ליווי מקצועי היה הרופא מוצא עם מי להיוועץ, להחליט על המשך בירור רפואי, לדעת כי עליו לדווח על הממצאים ולדעת למי לדווח. מבחינת ירון, אולי היה נמנע המשך הפגיעה והייתה נמנעת נכות פיזית ונפשית. הרופאה של עדי מרגישה שמשהו אינו כשורה, ייתכן כי לא הודרכה כיצד לברר עם עדי את תחושותיה, או איזה בירור מותר לה לקיים. אילו היו לה הידע והמשאבים או כתובת להיוועצות, ייתכן שהייתה נעצרת פגיעה מתמשכת בעדי. ההבנה שהתעללות בילדים והזנחה היא מחלה לכל דבר, עם משמעות פרוגנוסטית קשה במקרים שאינם מטופלים, עומדת ביסוד המוטיבציה של הרופא לפעול לאבחונה ולטיפול בה בדרך של דיווח. נראה כי עבודה רבה עוד צריכה להיעשות ברמה הארצית (הקצאת משאבים, חינוך בבתי הספר לרפואה ועוד), אולם כצוותים מקצועיים בתחום, מוטלת עלינו האחריות להנגיש ידע וכלים מעשיים לביצוע משימה מורכבת זו על הצד הטוב ביותר, מתוך פיזור עננת הערפל המונעת בירור ודיווח – החסמים. (או אתר כל זכות – דיווח על 1989- חוק חובת דיווח – חובת דיווח, תש"ן התעללות בקטינים). אלימות כלפי ילדים ובני נוער בישראל: .)2016( ' לב-ויזל, ר' ואיזיקוביץ', צ מיזם בין שכיחות לדיווח. גורמים מעודדים מול גורמי מעכבי דיווח. טריאנה, אוניברסיטת חיפה. Flaherty, E. G., & Sege, R. (2005). Barriers to physician identification and reporting of child abuse. Pediatric Annals, 35(5), 349-356. Sedlak, A. J., Mettenburg, J., Basena, M., et al. (2010). Fourth National Incidence Study of child abuse and neglect (NIS-4): Report to Congress. Washington, DC: US Department of Health and Human Services.' מקורות

בבדיקות עזר שיאפשרו להגיע לרמת ודאות גבוהה באבחנה מסוימת, ואילו במקרי התעללות והזנחה – לרוב יפעל הרופא במצב של עמימות, וגם רמת הוודאות הנדרשת ממנו לצורך קבלת ההחלטה היא "סבירה" בלבד. נוצר מצב שהדיווח נמנע, כי במקרים רבים של ילדים נפגעי התעללות והזנחה אין ממצאים ברורים (ממצאים גופניים או סיפור מקרה). לא מפתיע אם כן שחוסר ההבנה של מהות החוק ורצונו הטבעי של הרופא להגיע לאבחנה ודאית, כפי שהוא מורגל בדרכו המקצועית, יהוו חסם בהעברת דיווח במקרה חשוד. (אני לא מאמין חסם שמיני - הקושי הפסיכולוגי שיכול להיות שפוגעים ב...) קשה לקבל את הרעיון שהורה או מטפל של ילד יפגעו בו במכוון. בהיותנו רופאים מטפלים, היינו רוצים לחשוב שאנו יכולים "לזהות" מיהו אדם שמסוגל או לא מסוגל לפגוע בילדו – באופן טבעי מטפל עלול לשלול על הסף אפשרות שילד נפגע במכוון מכיוון שהוריו נתפסים בעיניו כהורים "טובים". תפיסה זו אף מתגברת לנוכח הורים שהרופא המטפל מכיר היטב וחש כלפיהם רגשות חיבה או אף חש עימם הזדהות. אכן, המודל הישראלי של רופא משפחה או רופא ילדים קבוע במסגרת קופות החולים יוצר באופן טבעי מערכת יחסים ארוכה של היכרות בין הרופא ובין הילד (ואף אחיו) והוריו. מערכת יחסים כזאת עלולה להקשות על הרופא לזהות מצב של פגיעה בילד במסגרת המשפחה ועלולה להוות חסם אמיתי לדיווח, בייחוד לנוכח השלכותיו – פנייה של רשויות החוק או הרווחה אל המשפחה. לסיכום רופאים המטפלים בילדים במסגרת חדרי המיון, המכונים והמרפאות בקהילה אינם מזהים חלק ממקרי ההתעללות וההזנחה בילדים, ולכן גם אינם מדווחים עליהם. לעיתים, גם אם עלה חשד לפגיעה מכוונת בילד – לא יגיע הדבר לדיווח בשל חסמים מסוגים שונים. אי הדיווח עלול להוביל להמשך הפגיעה, מה שעלול לגרום לתחלואה ואף לתמותה. מתוך בחינת החסמים עולה כי אפשר לפעול בכמה מישורים כדי לשפר את המצב הקיים: חינוך רפואי מתמשך שיחל כבר בבית הספר לרפואה ויימשך במסגרת ההתמחות בבית החולים ובקהילה – לכל הרופאים המטפלים באופן קבוע בילדים (כגון רופאי ילדים ורופאי משפחה). זה הבסיס לשיפור הטיפול. תוכנית לימודים יעילה תהיה זו שתתמקד לא רק בזיהוי ובאיתור אלא תיתן לרופא כלים מעשיים לניהול מקרים שבהם עולה חשד להתעללות והזנחה.

I נקודת מפגש 47