מכון חרוב - נקודת מפגש - גיליון 22 - ינואר 2022

שירלי בן-שלמה

3 . יש ילדים המאופיינים בהתנהגות רגרסיה התנהגותית: שאינה תואמת את גילם, כגון אי שליטה בסוגרים בקרב ילדים בוגרים, קשיי שינה, דיבור מתיילד וחוסר עצמאות. הנסיגה ההתנהגותית היא נסיגה לצורך צמיחה והתפתחות, אך היא יכולה להימשך זמן רב וליצור בעיות משניות הפוגעות בהתפתחות, כגון חוסר הסתגלות לסביבה החברתית. צוות המקלט מכיל את ההתנהגות הרגרסיבית, בעיקר בתקופה הראשונית של השהייה במקלט, ומנסה בהדרגה ללמד את הילדים להתנהג באופן שמתאים לגילם הכרונולוגי. לעיתים התהליך ארוך, והוא נובע מהצורך של הילד ליצור קשר מבוסס אמון. 4 . מרבית הילדים הפנימו, ניעה בין התוקפן לקורבן: בסביבה שבה חיו, מערכת יחסים דיכוטומית שיש בה תוקפן מצד אחד וקורבן מצד שני. לכן אפשר לראות בעיות התנהגות כגון אלימות פיזית ומילולית, התנהגות מינית שאינה מותאמת אצל חלק מהילדים ואילו אצל אחרים שחזור של תפקיד קורבני, ובכלל זה נכונות לשאת פגיעה בלי להבין שמדובר בהתנהגות לא ראויה ובלי לחפש הגנה. הטיפול הרגשי בילדים מאפשר עיבוד של החוויות הטראומטיות באמצעות דיבור ומשחק. היכולת לבטא את המצוקה באופן השלכתי פותחת פתח לתהליך הריפוי ולהפנמה של יחסי אובייקט מגוונים הכוללים לא רק תוקפן וקורבן. 5 . הקשר בין האם לילד או לילדים עד ההגעה קשר אם-ילד: למקלט מבוסס על פרקטיקות הוריות שהתאימו למצב הטראומטי שבו חיו. יש בהן המתמודדות עם פוסט- טראומה ועם בעיות נפשיות ואינן מצליחות להיות דמות התקשרות משמעותית עבור ילדיהן, אחרות מאופיינות בהגנת יתר. בעיות בקשר אם-ילד הן אחת הסיבות לכך שהעבודה הטיפולית והשיקומית במקלט כוללת גם הדרכת הורים אישית וקבוצתית וטיפולים דיאדיים אם-ילד. 6 . אחת ההבנות המרכזיות של קשר עם האב / עם הפוגע: מי שעובדים עם הילדים והילדות היא שכדי לא ליצור דפוס חשיבה דיכוטומי, המחלק את העולם לטובים מול רעים, וכדי לקדם יצירת קשר מתוך מוגנות, חשוב לאפשר קשר בין הילדים ובין אביהם. מדובר בתהליך מורכב שיכול להתקיים רק לאחר הכנה ממושכת של הילד ושל האם ובפיקוח מלא של גורמי הרווחה.

המקלטים ערוכים לספק לנשים ולילדיהן סביבה מוגנת ובטוחה שמאפשרת 'פסק זמן' מהסביבה הטראומטית שלהן. צוות המקלט כולל, לצד המנהלת, אם בית שאחראית על התפעול השוטף של המקלט, גננת שמנהלת את הגן שבתוך המקלט, מדריכות ועובדות סוציאליות שאחראיות לליווי הטיפולי של הנשים ושל ילדיהן בזמן השהייה בו ולליווי השיקומי לקראת החזרה לקהילה – לדירת מעבר או לקהילה שממנה יצאו. הן גם אלו שמלוות תהליכים של חידוש קשר (כאשר הדבר מתאפשר) בין האב הפוגע לילדיו, ולפיכך עליהן להיות בקשר עם גורמי רווחה, חינוך וחוק בקהילה. הילדים הצעירים הולכים לגן בתוך המקלט והמבוגרים יותר הולכים למסגרות חינוכיות בסביבת המקלט וצריכים להכיר חברים חדשים. מאחר שברוב המקרים הנשים והילדים מגיעים למקלט בבהילות, היכולת שלהם לקחת דברים מהבית שהם גרים בו מוגבלת. הם מגיעים למקלט עם מעט בגדים, וכשיש להם עוד מעט זמן להתארגנות הם מביאים מהבית את חפץ המעבר של הילד, זה שמנחם גם בסביבה האלימה וגם במעבר מהבית למקלט. לא בכדי אמר אחד הילדים: "זה לא הבית, אבל פה אני בטוח". לעיתים נדמה כי המקלט מאפשר לילדים לחזור לשגרה התפתחותית בטוחה, אך למעשה שם רק מתחילה ההתמודדות שלהם. מהם הנושאים המרכזיים שעימם מתמודדים הילדים? 1 . המעבר למקלט מעמת את פרדוקס הסביבה הבטוחה: הילדים ואת האם עם מצב פרדוקסלי. מצד אחד הם זוכים בסביבה פיזית בטוחה ומצד שני זו סביבה זרה, שונה מאוד מזו שממנה באו. האם והילדים גרים בחדר אחד, חולקים מטבח משותף עם המשפחות האחרות שגרות במקלט, המשפחות מהוות תמונת מראה סוציו- דמוגרפית ותרבותית של החברה הישראלית, והמפגש הבין-תרבותי עשוי להיות מורכב ולעיתים מאיים. 2 . על רקע חוסר היציבות של הסביבה בעיות בהתקשרות: שממנה באו, רבים מהילדים מאופיינים בהתקשרות לא בטוחה. יש ילדים שמתקשים לסמוך על אימהותיהם שתענקנה להם הגנה ואחרים סומכים רק על האימהות ומתקשים לסמוך על הצוות במקלט. בהתאם לזה נהיה עדים להתנהגויות שכיחות של הילדים: שפת גוף מכונסת, הימנעות מפעילויות חברתיות ובין-אישיות, קושי ליצור קשר עין וקושי להביע את עצמם במילים. לכן נדרשת אבחנה מבדלת בין ילדים שהתנהגותם היא תוצאה של התמודדות עם פוסט-טראומה ובין אלו שמתמודדים לצד הפוסט-טראומה עם בעיות התפתחותיות.

נקודת מפגש I 30